"אקספרס הדיבור הישיר": ניתוח אנושי
הכתיבה של דיוויד וואלאס פוסטר היא לא פחות מגאונית ובו בזמן גם מייגעת. בספרו "אקספרס הדיבור הישיר" הוא מנתח בצורה כירורגית את התנהלותם של אנשים במרחבים שונים ומגיע לכמה הארות מיוחדות
דיוויד פוסטר וואלאס יכול היה לכתוב גם חמישים עמודים על צבע שמתקלף מהקירות, לתאר איך סלסלת פירות מרקיבה לאיטה, או למפות את החיים החברתיים של יתושי אנופלס בשנות ה-30. בכל דבר ובכל נושא שעליו היה כותב, הוא היה מפזר ניצוצות וברקים, רגעים של גאונות צרופה, אך מנגד גם לא מעט רגעים מייגעים.
רוצים לדבר עם עורכי וכתבי ynet? כיתבו לנו בטוויטר
ב"אקספרס הדיבור הישיר" הוא מתאר את הקמפיין של ג'ון מקיין, בשנת 2000, לראשות המפלגה הרפובליקנית בארצות הברית. קרוב למאה עמודים, עשרות אלפי מילים, הוא מתצפת ומתאר את המיותר ביותר, את האווילי, את הסתמי, ועושה זאת ביד אמן. הקמפיין של מקיין, אישיות מרתקת כשלעצמה, הוא קמפיין פוליטי בדרכים, מעין קרקס של הייטקיות חלולה, מכוניות ארבע על ארבע מלאות בחליפות תזזיתיות, להק טלפונים המשמיעים סימפוניות סלולריות טורדניות, ואי אילו אנשי מדיה שלא ברור להם איך הגיעו לשם, ומה בדיוק עליהם לעשות, אז הם מתעדים, מכח האנרציה והפרנסה.
כמובן, וואלאס, באמצעות התבוננות כמעט כירורגית בכל תנודה אנושית וטכנולוגית המתרחשת סביבו, מנסה לומר משהו על פוליטיקה, על האדישות הקולוסאלית של הבוחרים הצעירים, מכיוון שלדידם פוליטיקה לא מגניבה מספיק (פוליטיקה מלאה גברים שאפילו לא דומים די הצורך לבני אנוש כדי שתשנא אותם), ומגיע לפרקים לאי-אילו רגעי התבוננות מאירים, כשהוא תוהה "מה המועמדות של מקיין ופרץ ההתרגשות הקצר והמוזר שהיא עוררה עשויים לגלות לנו על האופן שבו פוליטיקת המילניום וכל האריזה והשיווק והאסטרטגיה ואמצעי התקשורת והספינים והזיהום הכללי שלה גורמים לנו להרגיש, והאם מישהו שמתמודד על איזה תפקיד עוד יכול בכלל להיות אמיתי, בין אם מה שאנחנו רוצים בכלל זה משהו אמיתי או משהו אחר".
ג'ון מקיין הוא אכן אדם אמיתי, שהיה בשבי בוויטנאם, וגילה אומץ לב מוסרי נדיר, אבל כמו בתאוריית הקוונטים, ברגע שהוא נוגע את נגיעתו הראשונית בפוליטיקה, הוא כמו חי-מת בו בזמן, אמיתי ולא אמיתי, מקור וסימולקרה, הוא יוצא מתוך חזקת הממשיות שלו והופך להיות אידיאה ארוזה.
וזה לא משנה אם במקורו הוא אדם טוב, פוליטיקה היא כמו כוח טבע, היא בולעת הכל לתוכה. למרות הרגעים האלו,
המסה על מקיין, שנתנה לספר את שמו והיא העיקרית בו, מלאה תיאורים מייגעים. נכון, רק וואלאס היה מסוגל להפוך מסה מגזינית עיתונאית על ג'ון מקיין לדבר ראוי לקריאה, ואפילו מהנה לפרקים, אבל עדיין יש לא מעט קטעים בהם הוא מתאר את כל הלהקה המחויטת לפרטים, ועולה תחושה כי ברוב הזמן לא היה לו פשוט מה לכתוב, אז הוא כתב את מה שראה סביבו, את כל מה שראה סביבו, התפל בהתגלמותו ההרמטית.
המאמר השני בספר (השלישי מאמר קצר ומעט תמוה וסתום שמנסה לענות על השאלה "האם יש דברים שווה למות למענם"? ואמנם מעורר איזו מחשבה, אבל קצר ולא מעמיק מספיק) הוא על הטניסאי רוג'ר פדרר, ועל חוויה ממשית בטורניר ווימבלדון - הפסגה המעונבת של הטניס העולמי.
על פניו, מדובר בטקסט לחובבי טניס בלבד, או לחובבי ספורט, וזה שפדרר הוא טניסאי מחונן כולם יודעים, אבל וואלאס מצליח באמצעות הטניס לומר כמה דברים מעניינים על הפער בין הממשי למצולם (למעשה, כהמשך ישיר לפער הבלתי ניתן לגישור בין האדם מקיין למוצר מקיין); יש רכיבים בטניס שלא עוברים מסך, ובאמצעות החוויה וואלאס מנסה להגיע למיוחדות של פדרר מזוית של יופי והערצה: "היופי האנושי שעליו אנחנו מדברים כאן הוא יופי מטיפוס מסוים; אפשר לקרוא לו יופי קינטי. כוחו ומשיכתו הם אוניברסליים. אין לו שום קשר לסקס או לנורמות תרבותיות. למעשה דומה שהוא קשור להתפייסות של בני אדם עם העובדה שיש להם גוף".
אבל אולי המאמר המעניין ביותר והמבריק ביותר הוא האחרון, המתעסק ביצירתו של הבמאי דיוויד לינץ', בעיקר בסרטו "כביש אבוד", אך הוא משמש רק כעוגן כדי לנסות ולפצח את החידה הלינצ'ית, את האופן בו הבמאי השפיע על התרבות, ואת הדרך המיוחדת בה הוא יוצר, וכמובן לענות על השאלה האם הוא באמת גאון, או שמא מדובר בגחמה פוסט-מודרניסטית-פוסט-סטרוקטרליסטית שיצאה מכלל שליטה, ומרחפת לה כספינת רפאים בתוך התת מודע הקולקטיבי.
לינץ' הוא חידה שאין לה פיתרון מוחלט, אבל הניתוח של וואלאס בהחלט מרתק ומעורר מחשבה (מומלץ גם לקרוא את הפרשנות של פרופ' דוד גורביץ' בספרו "הבלש כגיבור תרבות" על יצירתו של לינץ'), המשלב בין הפילוסופי, הקולנועי והטריוויאלי בצורה מפעימה.
סך הכל, "אקספרס הדיבור הישיר" הוא לא הספר האידיאלי להיכנס ליצירתו של וואלאס. אפשר לראות בו כמעין דוגמה קיצונית לכמה יצירתי ונועז ומבריק אפשר להיות בכתיבה עיתונאית - מעין דינוזאור טקסטואלי שהולך ונכחד מהתרבות שלנו - וכמובן להמשיך לחכות (לנצח?) לתרגום לעברית של היצירה החשובה והמרשימה ביותר של וואלאס "Infinite Jest".
"אקספרס הדיבור הישיר", מאת דיוויד פוסטר וואלאס. תרגום: דבי אילון, הוצאת ספרית פועלים, 214 עמ'.
