ציון 6 בתעודה: האם ישראל מדינה מושחתת?
ישראל של תחילת 2015 היא מדינה שיש בה מגוון סוגי שחיתות, בכל הדרגים כמעט, בכל תחומי הפוליטיקה והממשל. יש בה מוקדי שחיתות ידועים שאחד הבולטים בהם הוא השלטון המקומי. איך הגענו למצב הזה ואיך נשנה אותו?
בחודש החולף פורסם בפעם העשרים אינדקס השחיתות הבינלאומי, שאותו מרכז הארגון הגלובלי Transparency International. האינדקס מופיע אחת לשנה, ובישראל מפרסמת אותו עמותה צנועה ודלת משאבים בשם "שקיפות בינלאומית ישראל" שיושבת בפקולטה לניהול באוניברסיטת תל אביב, וכמהה לתרומות שלכם ושלכן.
"מגלים עולם " - מאמרים אחרונים:
ישראל והגוש הסוני: משת"פ חשאי לפיוס?
/ יואל גוז'נסקי
בלי איסלאם. הדמוקרטיה הגדולה עולה כיתה
/ ד"ר גיורא אלירז
בשבח הכישלון. חלום התיירות לחלל לא נגוז
/ ד"ר דגנית פייקובסקי
בתפוצות לא יעברו בשתיקה על מדיניות גזענית
/ ד"ר אילן צבי בארון
האינדקס אינו מדד שחיתות, והוא אפילו לא סקר דעת קהל; מדובר באוסף סקרים שבוחנים תפיסות שחיתות של מומחים, אנשי עסקים וכלכלנים, שמטה הארגון בברלין שוקד על הפיכתו לאינדקס. אולם האינדקס, יחד עם ידע מחקרי נוסף, מאפשר לומר משהו מבוסס על מצב השחיתות בישראל ובמדינות אחרות בעולם. על רקע ציון שני עשורים לפרסום האינדקס, ולא פחות מכך, הבחירות הממשמשות וקרבות, אני מבקש להציג בקצרה את מצבה של ישראל בהשוואה למדינות אחרות, מה אנחנו יודעים היום שלא ידענו לפני עשרים שנה, מה הממשלה עשתה - ספוילר, כלום - מי נאבק בשחיתות, וכן, מה ניתן לעשות כדי לצמצם את השחיתות.
מקום נמוך בהשוואה לאירופה
אחת השאלות המטעות בשיח השחיתות היא אם ישראל היא מדינה מושחתת. התשובה לשאלה מטעה זו היא: לא. ישראל אינה מדינה מושחתת.
היא אינה מדינה מושחתת בהשוואה למדינות אחרות בעולם (ממוקמת 37 מתוך 174), והיא אינה מדינה מושחתת מהבחינה הזו ששלטון החוק אינו אך ורק עלה תאנה. עצם העובדה שאנשים בכירים כל כך נחקרים, עומדים לדין ולפעמים אפילו מרצים עונשי מאסר, היא עדות גם לחוסנה של המדינה עצמה.
בהשוואה למדינות אירופיות, ישראל מדורגת במקום נמוך יחסית, בשליש התחתון. כבר שני עשורים שהציון שישראל (וספרד) מקבלת נע סביב 6, ממש כמו 6 בתעודה. למי שלא מתרגש מכך, נא להיזכר איך זה היה לקבל 6 בתעודה בבית הספר. בתחתית נמצאות מדינות "העולם השלישי" - מדינות באפריקה, מדינות ערביות וכדומה. גם רוסיה נתפשת כבר שנים רבות כמדינה מושחתת. לעומת זאת, במשך שני עשורים המדינות הסקנדינביות נתפסות כמדינות הנקיות ביותר. בא ללמדך כי ממשלה גדולה ומעורבת, כמו גם מסים גבוהים, הם לא גורם לשחיתות. אם כבר, להפך.
אבל השאלה אם מדינת ישראל מושחתת או אם היא מושחתת בהשוואה למדינות אחרות איננה השאלה החשובה. שאלה חשובה ממנה היא אם יש בישראל מעשי שחיתות רבים, מוקדי שחיתות, פוטנציאל לשחיתות ותופעות של שחיתות הרסניות, שניתן לצמצם באמצעים פשוטים יחסית. וכאן התשובה היא: כן.
ישראל של תחילת 2015 היא מדינה שיש בה מגוון סוגי שחיתות, בכל הדרגים כמעט, בכל תחומי הפוליטיקה והממשל. יש בה מוקדי שחיתות ידועים כבר שנים, שאחד הבולטים בהם הוא השלטון המקומי. פוטנציאל השחיתות גדול אף הוא: אין לישראל חוקה, אין גבולות ברורים, חברה הטרוגנית, ליברליזציה חזקה שמערערת את התחום הציבורי, תחרותיות פרועה, פערים בלתי נסבלים בהכנסות, אי-שוויון - ועוד. גם המצב הביטחוני והתמשכות הכיבוש בשטחים מקלים את הניצול לרעה של הכוח, שכן אין בישראל שקיפות לגבי ההוצאה הציבורית. כך, לדוגמה, ההוצאה הביטחונית היא ברובה הגדול בחזקת נעלם.
אז מה עשיתם נגד השחיתות? מעט מאוד
מה ממשלות ישראל עושות לנוכח פרשות השחיתות הרבות? התשובה היא: מעט מאוד. אסתפק בשלוש דוגמאות. קחו לדוגמה את פרשת הולילנד. אילו תהליכים קיים שר הפנים בעקבות הפרשה? אילו לקחים? איזה דיון קיימה הממשלה? ניחשתם נכון. דבר לא נעשה. דוגמה שנייה: תיקון עבירת מרמה והפרת אמונים. קיימת הסכמה רחבה כי הניסוח של העבירה אינו הולם את צורכי המאבק בשחיתות ואת כללי היסוד של המשפט הפלילי. מה נעשה לתיקון המצב? דבר לא נעשה. דוגמה שלישית: בעשור האחרון קמו שתי ועדות שניסחו קודים אתיים. האחת, בראשות השופט בדימוס יצחק זמיר לחברי כנסת, והשנייה, בראשות נשיא בית המשפט העליון לשעבר, מאיר שמגר, עבור השרים. הפלא ופלא, הכנסת לא אימצה את הקוד האתי של זמיר, והממשלה לא אימצה את הקוד האתי של שמגר.
האם השחיתות צריכה להדאיג אותנו? השחיתות שקיימת בישראל בהחלט כן, ולא רק בגלל שאנחנו ישראלים. היא צריכה להדאיג אותנו כי השחיתות שקיימת בישראל היא מגוונת, והיא פוגעת בכל היבט של החיים. היא אחד הגורמים לכך שפוליטיקאים לא מטפלים ביוקר המחיה, לא מבצעים רפורמות חיוניות בשירות הציבורי ולא פועלים במרץ לצמצום הריכוזיות; היא משפיעה על החלטות בנוגע לאנרגיה והגז; היא הורסת את המערכת המפלגתית ומביאה לכך שיש מפלגות שמתקיימות בזכות השחיתות ולא בזכות הייצוג של הציבור; והיא כנראה עולה לנו גם בחיי אדם. יש עוד סיבות להיות מוטרדים משחיתות, וכל מי שחלף על פני פרויקט הולילנד יודע למה אני מתכוון.
מה אפשר לעשות? אולי לפני כן, מה לא לעשות. מה שאסור לעשות זה להקים גוף אחד שירכז את כל המאבק בשחיתות - כפי שמציע, למשל, חבר הכנסת מיקי רוזנטל ממפלגת העבודה. גופים כאלה קיימים בחלק מהמדינות בעולם, והניסיון המצטבר לגביהם צריך להדאיג אותנו.
בתמצית הקיצור, כשגופים כאלה הופכים ליעילים - הפוליטיקאים משתלטים עליהם. קשה הרבה יותר להשתלט גם על היועץ המשפטי לממשלה, מבקר המדינה, המפכ"ל והדרגים השונים בשטח. מה כן לעשות? כאן הרשימה ארוכה. מה שחשוב הוא לזכור שכאשר רוצים לעשות, הידע קיים. הבעיה המרכזית היא חוסר רצון. אז איך אפשר להילחם בשחיתות אם אין לנבחרי הציבור רצון לעשות זאת? או, פשוט יחסית. מצביעים בבחירות הקרובות למפלגות שיש בהן פוליטיקאים שמחויבים למאבק בשחיתות, ולכל הפחות, לא מצביעים לכאלה שיש להן חיבה מדאיגה לניצול הקופה הציבורית.
ד"ר דורון נבות מלמד בבית הספר למדעי המדינה באוניברסיטת חיפה
המכון ליחסים בינלאומיים ע"ש לאונרד דיוויס באוניברסיטה העברית בירושלים מפרסם בשיתוף פעולה עם ynet את מדור "מגלים עולם" שבו מופיעים מאמרי פרשנות ועמדה של חוקרים מרחבי העולם בתחום היחסים הבינלאומיים
לפנייה לכתב/ת 
