כוחנו ברחמנו

פרשת השבוע שמות היא כולה סיפור מדהים על נשים, על אימהות ועל כוחן. תחילתה – תיאורי הדיכוי והעבדות הנוראה של בני ישראל במצרים. הם התחשלו בכור ההיתוך - ונשותיהם, עם כל עוצמתן וכוחן, לא נכנעו לגזירה הקשה: "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו".

• זמני כניסת שבת - ועוד על פרשת שמות
  

על הבנות אגב, נגזרה גזירה לא פחות נוראה: "וכל הבת תחיון", שעליה אומרים המפרשים: יחיו אותן מתורת מצרי, מעבודה זרה. ובכל זאת, ולמרות הסכנה הידועה המרחפת על גורל ילדיהן, בוחרות הנשים לקום, להתקשט ולצאת לבעליהן המשועבדים, כדי להביא עוד ועוד ילדים.

יש מי שרואות את הנחת

הכוח הנשי הזה - המעשה שנוגד את כל חוקי ההיגיון והטבע - לא נשאר שם, במצרים. הוא כאן היום. כשאנחנו מסתכלות סביב, אנחנו רואות את הקושי: את קשיי הפרנסה, החיים, היומיום. קשיים בזוגיות, קשיים בחינוך הילדים, ולמרות הכל – רוצות להביא ילדים לעולם הזה.

זה נראה לא הגיוני, כמעט. אנחנו שואפות למימוש עצמי, לקריירה, חסות על הגוף שלנו, על ההתפתחות שלנו. אז מה מניע אותנו?

ההבנה הזאת, שבזכות נשים צדקניות נגאלו עם ישראל. בזכות אותן נשים אז, שנלחמו על עתיד העם היהודי. בזכות הנשים היום שיודעות כי בכוחן וביכולתן להמשיך הלאה, ללדת. להמשיך את שושלת הדורות.

סיפר לי רב, שהסתכלו עליו ושאלו: "כל הילדים האלה שלך?" "משפחה מרובת ילדים" קוראים לזה, ואני מעדיפה את הכינוי "ברוכת ילדים". והרב ענה: "כן, גם כשיהיה עוד ילד ועוד אחד, אני לא יודע מתי נצליח להשלים את אותם שישה מיליון שנספו".

רק אנחנו יכולות להמשיך בכוח הנשי, העוצמתי. משעה שאנו מבינות כי זה כוחו של עם ישראל – ומצליחות לראות גם את ההנאה, וגם את הנחת

שבת שלום.