איך מתאבלים על איש ערירי שהיה לי כ"סבא"?

הרב אבי רזניקובפורסם: 02.02.15 , 12:33

שאלה:

אבא שלי בן 55, ובצבא הוא הכיר חבר שגדול ממנו ב-40 שנה, שעם השנים נהיה מאוד קרוב אלינו - כמו משפחה. עד היום אני קורא לו סבא, והוא ממש כמו אבא של אבא שלי. הוא היה שותף בכל הילדוּת שלי, ותִּפקד כסבא במלוא מובן המילה. כיום הוא בן 95 - איש ערירי שאנחנו "משפחתו" היחידה.

אחרי 120, מה דין מנהגי אבלות, קריאת "קדיש" ושבעה?

תשובה:

אמירת "קדיש" בסמיכות לפטירה של אדם, מוסברת בכמה טעמים, שהעיקר שבהם: תפילה לזכות ולעילוי נשמת הנפטר כביטוי לצידוק הדין מצד הנשארים, והגברת קידוש שמו של הבורא כנגד החידלון של המוות.

יש לכם שאלה לרב? לחצו כאן

<< לכל השו"תים במדור החדשו"ת >>

יש נוהגים לומר "קדיש" במשך כל שנים-עשר החודשים שלאחר המוות (שו"ת הריב"ש סימן קט"ו). הסבר פשוט לכך הוא דברי האמורא רב, בתלמוד הבבלי: "אין המת משתכח מהלב אלא לאחר שנים-עשר חודש..." (מסכת ברכות דף נ"ח ע"ב). אולם כיום רווח המנהג שהבן אומר קדיש על הוריו במשך אחד-עשר חודשים, ולא יותר. ההסבר לכך הוא שבמקום אחר נאמר כי דין רשעים בגיהינום הוא שנים-עשר חודש, וכדי שלא להחשיב את זה שאומרים עליו קדיש כרשע, מסתפקים באמירה של אחד-עשר חודשים בלבד. יש כאלה שמפסיקים את אמירת הקדיש לאחר אחד-עשר חודש למשך שבוע, ואחר כך חוזרים ואומרים עד סוף הזמן.

יש נוהגים שבמקום שאין בנים - הנכדים אומרים קדיש בשביל סבא או סבתא, על פי הכלל התלמודי: "בני בנים הרי הם כבנים". לעומת זאת, יש אומרים שבני בנים אינם כבנים ממש (מהר"י קולין סי' ל'), ועל כן כשיש גם בן אבל, יאמר הבן קדיש פעמיים, והנכד יאמר רק פעם אחת (מטה משה ח"א סי' רט"ו).

להתאבל - גם על הורה מאמץ

הרב סולובייצ'יק עמד על כך, שישנו קיום של מצוות אבלות גם כאשר אין חיוב הלכתי להתאבל. הוא למד זאת מאחד מדיני אבלות

בשולחן ערוך: "מת שאין לו אבלים להתנחם, באים עשרה בני אדם כשרים ויושבים במקומו כל ז' ימי האבלות, העם מתקבצים עליהם. ואם לא היו שם עשרה קבועים בכל יום ויום, מתקבצים עשרה משאר העם ויושבים במקומו" (שו"ע יו"ד סי' שע"ו סעי' ג'). כלומר, אדם שאין לו קרובי משפחה להתאבל עליו – מתאבלים עליו אנשים אחרים.

מסיבה זו נהג הרב לייעץ תמיד לילדים מאומצים, להתאבל על ההורים המאמצים שגידלו אותם. גם אם לא היה חיוב המצווה, היה בכל זאת קיום המצווה. אין שום התנגדות לכך שילד מאומץ יאמר קדיש על ההורה המאמץ, כיוון שיהודי יכול לומר קדיש על כל יהודי שברצונו לכבד את זכרו.

אין איסור על אמירת קדיש גם על ידי מי שהוריו עדיין בחיים, אולם ישנם פוסקים הכותבים, כי ההמון חוששים מכך (לבוש או"ח סי' קל"ג), ועל כן, מי שרוצה לומר קדיש על אדם בעוד הוריו חיים, ראוי לבקש רשות מהוריו, מדין כיבוד אב ואם (שו"ת יביע אומר יו"ד ח"ג סי' כ"ו).

יתר מנהגי האבלות כגון קריעה ושבעה אינם חובה. הרב אויערבך זצ"ל הורה שעל אף שאין חיוב לקרוע על הורים מאמצים, ואין חיוב לשבת שבעה, מותר לשבת שבעה משום הכרת הטוב. ביחס לאיסור על האבל ללמוד תורה כתב הרב אויערבך, שכאשר יש מנחמים הוא פטור מלימוד תורה, שזהו כבוד המת וכבוד ההורים שאמצו אותו (נשמת אברהם ח"ד סי' מ"ב ס"ק הערה 11).

מכאן לשאלתך:

אמנם האדם הוא אינו הורה מאמץ שיש סיבה מוסרית להתאבל עליו, כנזכר, אולם מכיוון שהוא ערירי יש בכך עניין לנהוג אבלות מועטת, כגון להיות במשך ה"שבעה" בביתו, ובוודאי לומר עליו קדיש, אך כל זה בהסכמת הוריך. כל טוב (משיב: הרב אבי רזניקוב).