"הולכת רחוק": לא כזאת מרחיקת לכת
ריס ווית'רספון נושאת על גבה תרמיל ענק וגם את המשא הכבד של הסרט "הולכת רחוק", בו היא מגלמת אישה שיצאה למסע רגלי ארוך של תיקון עצמי בדרך לגאולה. פלאשבקים מהעבר של הגיבורה כמכורה לסמים ומין דווקא מפחיתים מעוצמת הדרמה, שמתיימרת להיות מסמך פמיניסטי מלא השראה
"הולכת רחוק" ("Wild") מביא את סיפורה האמיתי של צעירה אמריקאית שיצאה למסע מפרך בן למעלה מאלף מייל לאורך שביל רכס הפסיפיק במערב ארצות הברית. אם התוצאה אינה מעניינת במיוחד, הרי זה משום שהסרט הוא קלישאה אחת ארוכה, והמסע שבמרכזו נהפך למטאפורה שבלונית של חיפוש אחר גאולה ותיקון.
עוד ביקורות סרטים ב-ynet:
בשנת 2012 פרסמה שריל סטרייד את רב המכר האוטוביוגרפי שלה "Wild: From Lost to Found on the Pacific Crest Trail", שגולל את המסע הארוך של גילוי עצמי אליו יצאה 17 שנים קודם לכן, במסלול המוליך מגבול מכסיקו לקנדה. חייה היו אז חורבן מוחלט: אמה נפטרה ממחלת הסרטן, היא התגרשה מבעלה, והיתה מכורה לסקס והרואין. כך היא מצאה עצמה לגמרי לבדה, עם תרמיל עמוס, צועדת בשביל המפרך והמסוכן.
את דמותה של סטרייד מגלמת ריס ווית'רספון (שקטפה על הופעתה מועמדות לאוסקר), שנהפכת פה מהנערה הטובה מהבית השכן לצעירה פרועה המזריקה ומכורה למין. כיוון שהמסע עצמו אינו אלא בסיס להתמודדות עם העבר, הסרט רצוף פלאשבקים שמתארים את יחסיה עם אמה יוצאת הדופן (לורה דרן), שבשלב מסוים אף חזרה ללמוד בבית הספר יחד עם בתה, עם הבעל האוהב שבגדה בו, ואת התנסויותיה עם סקס, סמים ואלכוהול. הכל כדי להדגיש את העובדה שלפנינו דמות אבודה המחפשת, וגם מוצאת, את עצמה בנופי המדבר וההרים המושלגים בחברת שועלים סקרנים ומטיילים אקראיים.
מהותו הכמעט דתית של מסע הסבל והייסורים אליו יוצאת שריל מודגשת על ידי התרמיל העצום והכבד שהיא נושאת על גבה, ממש כאילו היה זה צלב. קשה, אגב כך, שלא להתרשם מההבדל שבין מראה הנערה המפונקת שלווית'רספון ודמותה האמיתית, השרירית והחסונה של סטרייד (שמופיעה בתצלומים על רקע כותרות הסיום, במה שהפך לאחרונה לסימן היכר של סרטים המבוססים על סיפור אמיתי), מה שהופך את "הולכת רחוק" לסרט שהגיבורה שלו נדמית זרה לתוכנו.
הבמאי הקנדי ז'אן מארק ואלה ("מועדון הלקוחות של דאלאס") והסופר-תסריטאי הבריטי ניק הורנבי ("רווק פלוס ילד"), מנסים להעניק לסיפורה של סטרייד נופך פמיניסטי. המסע שלה לא נועד רק לצרכי מירוק הנפש, כי אם גם להוכיח הישרדות נשית בתנאים בלתי אפשריים, כשמסביב אורבים לה זאבים-גברים. ואולם, השילוב של קטעי פלאשבק קצרצרים שמתארים את אביה המתעלל ואמה בעלת החיוך המתמיד על שפתיה - אינו מעניק לרובד הזה איזשהם עומק ועניין.
יתר על כן: כיוון שהדמויות בחייה של סטרייד מופיעות רק באותן גיחות לעבר, הן נותרות חד ממדיות. במיוחד אמורים הדברים בדמותה של האם, בובי, שבגילומה של דרן, המועמדת אף היא לאוסקר, נראית אפילו אקסצנטרית. הפלאשבקים נועדו להדגיש את דמותה הרדופה והמיוסרת של שריל, אך אינם עובדים כך.
דבר בהופעתה של ווית'רספון המפונפנת יתר על המידה לא משדר מהות פנימית והתמודדות עם משהו בעל משמעות. הדגשת היותה האישה היחידה בשביל רכס הפסיפיק, וההערצה שהיא זוכה לה על שום כך (עד שבהמשך תצוץ אישה נוספת), מעניקים לדמותה היבט הרואי שאף הוא זר לחלוטין למה שהסרט מבקש להיות.
"הולכת רחוק" רצוף ברפרורים לג'וני מיטשל, רוברט פרוסט ואמילי דיקנסון - רשימה חלקית בלבד - שסטרייד מצטטת ורושמת במחברות המטיילים הפזורות לאורך השביל. אין לדעת אם שריל האמיתית אכן ביקשה להפגין בדרך זו את שליטתה התרבותית, אך על כל פנים המנטרות האלה רק הופכות את הסרט לדידקטי ומעצבן, ואת שריל עצמה - לסוג של השראה והעצמה בעבור מי שנקרים על דרכה וקראו את ציטוטיה.
קשה שלא לראות ב"הולכת רחוק" את מקבילתו הנשית של "127 שעות", שגולל כזכור את סיפורו האמיתי של מטפס הרים שנלכד בנקיק, את הזיותיו וחייו שחולפים לנגד עיניו, ואת שיחותיו עם עצמו באמצעות מצלמת הווידאו שלו.
שני הסרטים (את "127 שעות" ביים דני בויל) נדרשים לפלאשבקים מסיחי דעת בניסיון להתמודד עם בדידותם בטבע של גיבוריהם. שניהם לוקים בקושי לעצב ולבנות כהלכה את הדמות שבמרכזם.
אפשר רק להעלות על הדעת מה במאי כוורנר הרצוג היה עושה עם הסיפור הזה. הרצוג הגרמני, שכמה מעבודותיו המעניינות ביותר עסקו באדם מול הטבע ("גריזלי מן" התיעודי או "פיצקארלדו"), יודע לשרטט דיוקנאות של מי שהטבע בעבורם הוא דימוי של נשגבות ואתגר רוחני. אבל סרטו של ואלה כושל בניסיון להציג מצב אנושי קיצוני של בדידות, והתוצאה היא יצירה סתמית למדי שמטרתה האמיתית, כמדומה, היא לצרף את שמה של ווית'רספון לבאזז האוסקרים השנה.
