הסרט "50 גוונים של אפור" מוצלח יותר מהמקור הספרותי, בעיקר כי נחתכו ממנו הרהוריה המעיקים של הגיבורה. אך למרות העירום, הגניחות והאפשרות לאלימות - הוא בסך הכל קומדיה רומנטית טיפוסית, ולא ממש דרמה ארוטית
אפשר לזלזל בכתיבה, להגיד שכבר עדיף לראות פורנו או להתיימר ולקרוא את "סיפורה של או" ואת "סאד". אי אפשר להתעלם: "חמישים גוונים של אפור", הרומן הארוטי של אי. אל. ג'יימס שהתחיל בתור פאן-פיקשן לספרי "דמדומים", הוא תופעה תרבותית מזה זמן מה, ועכשיו סוף סוף העיבוד הקולנועי שלו מצטרף למהומה.
הסרט מגיע לאקרנים אחרי ההצלחה המסחררת של הטרילוגיה הספרותית שמכרה מעל 300 אלף עותקים בארץ, ולמעלה מ-100 מיליון ברחבי העולם, ונהנה מכמויות בלתי נתפסות של באזז עוד בשלבי הליהוק. כולם רצו לדעת מי יהיו הגילום הקולנועי של אנסטסיה סטיל, בוגרת תואר בספרות אנגלית בת 21 מבוישת שלא מסוגלת להפסיק לנשוך את השפה, ואת כריסטיאן גריי, ביליונר מהמם ביופיו, מיוסר, שהוא גם סטוקר שתלטן על גבול המתעלל וחובב הצלפות.
צמד השחקנים שמחזיקים על כתפיהם וגניחותיהם את רוב הסרט הם דקוטה ג'ונסון, הבת של דון ג'ונסון ומלאני גריפית', כאנסטסיה - וג'יימי דורנן האירי ככריסטיאן. דורנן מגיע עם ניסיון בקשירות מתפקיד אחר - הוא גילם את הרוצח הסדרתי פול ספקטור בסדרת המתח "דה פול" שנהנה לכבול את הנשים שהוא רוצח.
למעט המבטא האמריקאי המתאמץ של ספקטור, ורגעים שבהם הבעות הפנים של שני השחקנים קפואות וגורמות להם להיראות אבודים מבחינה משחקית, ולא בגלל תשוקה מתפרצת, רוב הזמן השניים עושים עבודה סבירה. דורנן נראה כמו שכריסטיאן אמור להיראות: פנטזיה נשית של גבריות שרירית עם פנים חסרות ישע, וג'ונסון מביאה למסך אנסטסיה סטיל קצת שונה מזו של הספרים, ולטובה: היא הרבה יותר בטוחה בעצמה, שנונה, רעננה ופחות דומעת וחלשה.
השניים, שמהווים את הפנים של הסרט עזרו למכירות המוקדמות, כולל בישראל, כאן מכירות הכרטיסים נכון ליום שלישי האחרון עמדו על למעלה מ-20 אלף. כעת נותר לברר האם הבלגן מוצדק, או, אם להשתמש באוצר המטאפורות של אנסטסיה - נמשכנו כמו עש אל המסך, ונכווינו?
כשרב מכר אהוב הופך לסרט, יש חשש שהגרסה הקולנועית תעשה שינויים בלתי נסלחים ותפגום בעומקן של הדמויות. במקרה של חמישים גוונים, הושקעו מאמצים בפרטים קטנים כדי לכבד את המעריצות והמעריצים שזוכרים בדיוק איזה צבע תחתונים לובשת אנסטסיה סטיל בכל סצנה, ואיך צריכה להיראות העניבה החביבה על כריסטיאן. אולי זה קשור לעובדה שהבמאית סאם טיילור ג'ונסון ("נער משום מקום") חלקה במידה מסוימת את הסט עם הסופרת. בראיון שהעניקה לדיילי ביסט לאחרונה צוין שהמעורבות שלה גררה לא פעם ריבים של ממש.
לצד הקריצות למעריצים, התסריט שכתבה קלי מרסל (במאית תיאטרון שכתבה לטלוויזיה את "טרה נובה" ולקולנוע את "להציל את מיסטר בנקס"), לוקח את 571 העמודים של הספר הראשון ומאפשר להרבה מלל מיותר להתבטא בצורת עיצוב תפאורה ולבוש מרהיבים ופחות בדיבורים מיותרים.
בסרט, השבח לאלי המצבטים, הקולות הפנימיים הטרחניים והחוזרים על עצמם של אנסטסיה סטיל לא נשמעים. סביר להניח שאם היו מקצצים מהגרסה העברית של הספר את השימוש במילים "שיואו שאני אמות אוף איזה באסה בריבוע, אפל, אפור, עניבה", הוא היה קצר יותר ב-100 עמודים. למזלנו, אין בסרט קריינות שמדבררת את כל הפעמים שבהם היא אומרת את המובן מאליו ל"אלילה הפנימית שלי שעושה את ריקוד שבעת הצעיפים" או ל"תת ההכרה שלי שעושה לי פרצוף נוזף ונראית כמו מכשפה".
יוצרי הסרט השתדלו עד כמה שניתן להפחית את החלקים השנויים במחלוקת של הספר. עדיין ניתן להתווכח האם אורח החיים של כריסטיאן הוא BDSM ראוי, או משהו אחר לגמרי שגובל בבעיה נפשית. כריסטיאן הוא עדיין חולה שליטה גם מחוץ למיטה, ומערכת היחסים שמזכירה את זו של בלה ואדוארד מדמדומים עדיין נראית בעייתית. אבל כן דאגו לייצר כאן דינמיקה מעודנת יותר, הסירו קטעים בהם הוא מציע לה עוד יין כדי לשדל אותה, והפכו את התגובות של אנסטסיה להעדפות המיניות שלו לפחות מבועתות ויותר משועשעות.
כך, מתקבל סרט שפועל יותר כמו קומדיה רומנטית טיפוסית עם טוויסט, ופחות כמו דרמה ארוטית מלאת לבטים. יש כמה סצנות מצחיקות ממש, במתכוון. למשל כשהשניים מנהלים משא ומתן על הפרטים של מערכת היחסים הקצת אחרת שלהם ומתעכבים על מה כן יהיה אפשר לעשות, מה לא, ומה זה בעצם באט פלאג. זו כנראה היתה כוונת הבימאית. באותו ראיון לדיילי ביסט היא הבהירה שמדובר קודם כל בסרט רומנטי: "לא רציתי להיכנס יותר מדי לעומק ולדברים כבדים ממש כי זה היה חייב להישאר סיפור אהבה רומנטי ואינטנסיבי. דיברתי עם אנשים שונים ומה שעבר באופן ברור מכולם זה עד כמה חשוב האמון כדי לגלם את הפנטזיות האלו".
אבל רגע, האם כולן (וכולם) נוהרים לחמישים גוונים כי זה סיפור אהבה? הרי הגענו כי זה הסיפור שהוציא את ה-BDSM מהארון ופתח דיבור על גלוי על מה נשים מפנטזות. ובכן, כאן ישנה בעיה. אמנם סצנות הסקס קיימות, הן מקבלות מקום של כבוד ופס קול של ביונסה וחברות, א-ב-ל: הן לא יותר מסעירות מסצנה בפרק של "משחקי הכס". אם להיכנס לפרטים: יש עירום מאחור של שני השחקנים, אבל אין ממש עירום פרונטלי, למשל.
בספר קיימים תיאורים ברמת המדריך למשתמש על מה הוא עושה לה והיא לו, איפה, כמה, באיזה כיוון ובאיזו מהירות - ואילו הסרט הוא מונטאז' שכולל הרבה אנחות, קלוז אפים, ושום דבר מיוחד, אפילו עם כיסוי עיניים ושוטים. אם באתם לראות פורנו, אתם הולכים להתאכזב.
בנוסף, התשוקה הבלתי מרוסנת של השניים זה לזו נראית קצת תמוהה. אחד הדברים שהספר בכל זאת הצטיין בו הוא תיאור ריאליסטי למדי של סקס - כשאת חרמנית במשך 100 עמודים, הגיוני שנשיפה קטנטנה באוזן תביא אותך קרוב לאורגזמה. כשזה קורה אחרי זמן מסך מועט וקצרצר של היכרות, זה נראה קצת מגוחך.
עם זאת, מדובר בשעתיים קלילות ברובן, שהמעריצים יוכלו להרגיש בהן בנוח. לסקרנים כדאי לצרף אזהרה שכנראה לא יראו פה משהו שלא ראו כבר, אלא ייחשפו לסיפור מוכר: על אישה קצת חסרת ביטחון שנשארת לצד גבר שלא סגור על עצמו, רק שהגבר הזה מרשה לעצמו להכאיב לה גם פיזית, ולא רק רגשית.
