מצוקת מפוטרי הדרום: "זו מכת מוות עבורנו"
מפוטרי מפעלי הדרום נותרו ללא תקווה. כל מובטל גורר איתו עוד חמישה נותני שירות שיישארו בלי עבודה. יהודה סרור פוטר מתרכובות ברום אחרי 31 שנה: "לא חשוב כמה תרמת. מישהו כתב את השם שלך ואתה הולך הביתה"
"אני מרגיש בתוך סיוט שאני אמור להתעורר עוד מעט ולראות שזה לא אמיתי, שעוד רגע אשתי תיגע לי בכתף ותאמר תתעורר. אני עובד יותר מ-30 שנה בחברה ויום אחד הם מחליטים שאני לא נחוץ יותר. לא חשוב כמה תרמת וכמה היית נאמן, כלום לא חשוב. מישהו כתב את השם שלך ואתה הולך הביתה".
יהודה סרור (56), תושב באר שבע, נזרק הביתה אחרי 31 שנה במפעל תרכובות ברום שבבעלות כיל. והוא לא לבד. פיטורים בנגב במפעלי העוגן דוגמת כיל עלולים ליצור מערבולת מסוכנת שתסחוף מפעלים ומעסיקים אחרים. יו"ר הוועד במפעלי ים המלח חוזה כי במעגל הראשון נפגעים כ-5,000 עובדים, אך במעגל השני והשלישי ייפגעו כ-30 אלף.
עדכונים שוטפים - גם בטוויטר של ynet
קריסת מפעל מגבות ערד הייתה קריאת ההשכמה, והיא תוצאה של הזנחה רבת שנים של הנגב בידי ממשלות ישראל. לסגירת המפעל קדמו פשיטות רגל של מפעלים רבים אחרים, דוגמת "כיתן" בדימונה ומפעל "מקרו הלבשה" בקריית מלאכי. הבאים בתור ללכת הביתה הם עובדי מפעלי כיל.
יהודה סרור, אב לארבעה שהגדול בהם בן 26 והקטן בן 16: "כל הילדים שלי עדיין תלויים בי. אם אני מחר בלי פרנסה זה מרסק בית שלם. אני שואל את כל העולם, את ממשלת ישראל, מנהלי כיל: למה? מה שקורה פה לא קורה רק בדרום. בכל מדינת ישראל יש גל פיטורים. גם בדואר. כי בישראל רוצים עבדים, לא עובדים". סרור מציע למדינה "להתעשת ולהתעורר. לפעמים אני אפילו לא יודע את מי להאשים. אבל אי-אפשר לעצור את הסיוט הזה. לאן המדינה הזו רוצה להגיע? לאן הדרום יגיע? אין לי מושג".
סמי ארליכמן (62), תושב ערד, עובד במפעל ברום זה 37 שנה, מאז הקמת המפעל. "עבדתי בחגים ובשבתות, לא חשוב מתי, גם באמצע הלילה. פתאום, אחרי 37 שנים, לקבל מכתב פיטורים כאילו הייתי איזה פועל ששכרו לפני כמה ימים - זו פגיעה קשה".
ארליכמן יודע שהעיר שבה הוא מתגורר לא תאיר לו פנים. "אין לי מה לעשות יותר בערד. אני חייב לעזוב את המקום אם אני ארצה לחפש עבודה. מבחינה זו ערד מתה. אני לא מוכן להצטרף לעוד 300 איש שמחפשים בעיר הזו עבודה. מי ירצה אדם בגילי לעבודה? אולי שומרים בקניון. זה מצחיק, אבל עם כל הידע שלי וכל המקצועיות שלי, בסופו של דבר אלה העבודות היחידות שנותרו בערד. אם הם לא נחטפו כבר על ידי המפוטרים של מגבות ערד והמפעלים האחרים שנסגרו. מה שקורה עכשיו זה מכת מוות עבורי".
הצרות במפעלי כיל לא מסתיימות בברום. גם במפעלי ים המלח הכריזו על התייעלות, ולפני כחודש שלחה החברה מכתבי שימוע ל-135 עובדים מתוך כ-450. יו"ר הוועד ארמונד לנקרי הסביר כי "הפיטורים האלה, ולא רק בים המלח, עלולים להשליך על כל הנגב. על כל עובד שיפטרו יש חמישה עובדים במעגל שני ושלישי של נותני שירות. זה לא ייגמר רק בקבוצת המפוטרים של כיל. זה ישפיע על כל אזור הנגב. גם כך האבטלה פה גבוהה. עמוד השדרה של הנגב זה מפעלים של כיל".
לנקרי הסביר כי במעגל הראשון מדובר ב-5,000 עובדים שייפגעו, אך במעגל השני והשלישי מדובר בכ-30 אלף עובדים. "הם מניעים את הגלגל הכלכלי בכל אזור הנגב. זו תהיה מכה קשה לאזור ולהתפתחותו. הרי אנחנו יודעים מה מדיניות הממשלה לגבי הנגב - הוא בעדיפות אחרונה. מי שמחזיק את הנגב אלו המפעלים האלה - מרוויחים טוב, משקיעים ומניעים את כלכלת הנגב. לכן זו תהיה מכה קשה".
אביבה ברגל מוועד תרכובות ברום סיפרה על קבלנים וספקים שהוציאו את עובדיהם לחופשה ללא תשלום. "קבלן מתכות שחרר 70 עובדים. הם לא יקבלו תשלום כעת. חברת הניקיון פיטרה עובדים ויש עוד הרבה כאלה. במעגל השלישי, גם אצל ספקים כבר נראית האטה. ספקי מזון שמשרתים את קבלן האוכל שלנו. הם כבר מרגישים את ההאטה".
נדודי שינה: מה יהיה?
בסדרת כתבות על מצב החקלאות בערבה גילינו כי החקלאים עומדים בפני קריסה כלכלית, בין היתר בגלל המשבר הכלכלי ברוסיה וצניחת הרובל. הדבר השפיע גם על מפעל DSI בדימונה (סיליקה), שנאלץ לפטר עשרה עובדים. המשקיע במפעל הוא יזם רוסי, ובעקבות המשבר העדיף לפנות לאפיקי השקעה אחרים.
שרה (שם בדוי) שפוטרה סיפרה: "ראינו שזה לקראת הסוף. בהנהלה השתדלו לבוא לקראתנו. אבל כשביקשנו שיאמרו לנו את האמת המנכ"ל כינס אותנו ואמר שהם נקלעו לקשיים. עבדתי שם שלוש שנים וחצי, המקום היה לי כמו בית שני". היא אם לארבעה ומכירה את המציאות בנגב, שבו חרב הפיטורים עלולה להיות מונפת לעבר כל אחד. בעלה פוטר ממפעל "כיתן" דימונה וכעת עובד בחברת קבלן תמורת שכר מינימום. "בלילות אני לא רגועה. יש לי נדודי שינה. אני כל הזמן חושבת מה יהיה".
רונן פלד, מנכ"ל DSI (תעשיות סיליקה בע"מ) אמר: "משום שאנחנו בבעלות רוסית, המשקיע החליט לצמצם את הוצאותיו. אנחנו במהלכים מתקדמים עם שלושה גופים שמעוניינים להיכנס לנעליים, לרכוש את האחזקות ולקדם את המפעל".
גבי וייס (60) קיבל זימון לשימוע לאחר שעבד 36 שנים במפעלי ים המלח. רק לאחרונה איבד את בת זוגו שנפטרה ממחלה. "מעולם לא ביקרו את עבודתי. קיבלתי הערכות גבוהות, למרות מה שקרה לי". לווייס הסבר פשוט למה שקורה בנגב: "ישראל הפכה ממדינה סוציאליסטית לקפיטליסטית, ובהדרגה שולט בה קפיטליזם חזירי". הוא סיפר כי ב-1956 עסקו מנהלי מפעלי ים המלח בשאלה כיצד להביא עובדים טובים. "הם הבינו שתנאים סוציאליים טובים ושכר טוב יסייע להם. פעם החליטו שצריך לשפר ולהיטיב עם העובדים ובהדרגה זה הפך יקר יותר ויותר. ואז הגיעה ועדה ממשלתית שקבעה שצריכים לשלם יותר מסים". כך לפי דעתו נחרץ גורלם של המפעלים, שהוא היה חלק בלתי נפרד מהם עשרות שנים. כך נאלץ הוא עצמו לשלם את המחיר הגבוה ביותר מבחינה אישית.
בשנים האחרונות איבדה ערד כ-1,500 מקומות עבודה. "כל אחד ואחד מהם אבד באשמת הממשלות האחרונות", אומרת ראש העיר טלי פלוסקוב, שמשרטטת את הבעיות שעמדו בפני תושבי האזור.
"מפעל אחד נסגר מחוסר הזמנות ממשלתיות, אחר מחוסר הטבות ממשלתיות, אחד מצמיחה מטורפת בהוצאות באחריות המדינה (מים, חשמל, תקנות דרקוניות של איכות סביבה), ועסקים קטנים גם הם כבר לא שורדים. מפעל אחרי מפעל נסגרו, מפוטר אחרי מפוטר הולכים הביתה ולאף אחד בממשלה לא אכפת. בני 50 בכל הנגב נזרקים מעבודתם אחרי 30 שנה, עסקים קורסים וצעירים אינם מוצאים פרנסה ראויה. אבל למי אכפת?". פלוסקוב משובצת ברשימת כולנו של משה כחלון בבחירות לכנסת ה-20.
לפנייה לכתב/ת 
