לא רק בישראל: בוגדים במדינה בשם האוסקר
ברוסיה דורשים התנצלות על הסרט "לוויתן", תנועות הימין בפולין מחרימות את "אידה", באסטוניה הואשם במאי "מנדרינות" בעיוות ההיסטוריה, בארגנטינה נתבע יוצר "סיפורים פרועים" על הסתה, ובמאוריטניה חושבים ש"טימבוקטו" מתרפס בפני המערב. כל חמשת המועמדים לאוסקר הזר עוררו שערוריות בארצם. מסתבר שלא רק אצלנו כועסים על סרטים ביקורתיים
אנחנו הישראלים כבר מכירים את כללי הטקס שלנו לקראת האוסקר - זה הקודם לדבר האמיתי המתקיים מדי שנה בפברואר בתיאטרון דולבי שבהוליווד, לוס אנג'לס. ראינו את זה קורה בעבר עם "מאחורי הסורגים", "ואלס עם באשיר", "עג'מי" בקטגוריית הסרט הזר, ו"חמש מצלמות שבורות" ו"שומרי הסף" בקטגוריית הסרט התיעודי - כולם מבטאים סתירה פנימית: הם אמנם מייצגים במידה זו או אחרת את ישראל במפגש הפסגה של הקולנוע העולמי, אך עושים זאת באמצעות סרטים שמביעים ביקורת נוקבת נגד המדינה ששלחה אותם. מוציאים את הכביסה המלוכלכת קבל עם ועולם.
כל הזוכים והרגעים הגדולים של טקס האוסקר - הלילה בלייב בלוגינג של ynet
עדכונים שוטפים - גם בטוויטר של ynet
- מי יזכו באוסקר? ההימורים שלנו
- המפיק הישראלי של "משחק החיקוי" - מפתח תקווה לאוסקר
- למה "לגו: הסרט" לא מועמד, ומי כן יזכה בקטגוריות האנימציה?
תכלס, מה שמעניין את האמריקנים באוסקר הזר הם סרטים ביקורתיים שמתעסקים בבעיות של המדינות מהם באו. אבל אצלנו הממסד ובעקבותיו הציבור הרחב יוצא נגד הסרטים כאלו. "היוצרים מתחנפים בפני העולם כדי לזכות בכסף ותהילה על חשבוננו" - אמירות מהסוג הזה משוגרות לאוויר, בכנסת, באולפני הטלוויזיה או בחוצות העיר. המחשבה שהבמאים יזכו בפסלון זהב על מה שחלקנו תופסים כהכפשת ישראל בניכר, היא בלתי נסבלת עבור רבים, במיוחד אלו שלא מסוגלים לשאת ביקורת עצמית - אותם אלה שבדרך כלל מלכתחילה לא צופים בסרטים הללו. והפוליטיקאים, הם בכלל בעניין של הון פוליטי.
אז אל דאגה, הסרט "איה" של עודד בינון ומיכל ברזיס שייצגו את ישראל בקטגוריית הסרטים הקצרים, הוא דרמה קטנה ואינטימית שאינה מביאה עמה ביקורת חברתית מופגנת. "גט" של רונית ושלומי אלקבץ דווקא כן נושא מתקפה נוקבת נגד בתי הדין הרבניים הפועלים בארץ, אך הוא לא נמנה על חמשת המועמדים לפרס האוסקר הזר. הפעם אין פה יוצרים סוררים שימשכו את אש התקשורת והפוליטיקאים. בעצם יש, אבל לא ישראלים. מאחורי חמשת המועמדים השנה יש שערורייה מבית - הרחק מטקס האוסקר הנוצץ, אבל יש מי שיחכה ליוצרים בארצם כשיחזרו, עם או בלי פסלון.
רוסיה: "לוויתן" מרגיז את פוטין
הבמאי אנדריי זביאגינצב הוא שארית קטנה ועצובה למסורת קולנועית אדירה שהגיעה מרוסיה. שארית שעשויה גם היא להימחק בקרוב, נוכח הביקורת הנועזת בסרטו "לוויתן" נגד מוסדות השלטון בארצו, והשחיתות שפשתה בהם כפרקטיקה מנהלתית מקובלת. במרכז "לוויתן" אזרח פשוט בעיירה קטנה בצפון המדינה, שמנהיגה חומד את אדמתו ובשיתוף הכומר המקומי משתלט עליה. אם לא די בסיפור מכמיר הלב, ששולח את הגיבור ויקיריו לאבדון, הבמאי משבץ ביצירתו גם קריצות עוקצניות נגד פוטין, עושי דברו ובהם הכנסיה. בולטת מכולם המחווה שלו ללהקת פוסי ריוט, הידועה בהתנגדותה למשטר.
בחירתו של "לוויתן" לייצג את רוסיה באוסקר היתה הפתעה לא צפויה - ראש הוועדה הבוחרת, הבמאי ניקיטה מיכאלקוב, מקורב לפוטין וספק אם לא הבחין בביקורת נגדו. יתכן כי הבחירה היא מעין מצג שווא כלפי העולם, הצופה מהצד בדיקטטורה "הדמוקרטית" הזו ומתחלחל. אולם בעוד הסרט גורף פרסים במערב ומתייצב כמועמד מוביל לזכייה באוסקר הזר, התגובות ברוסיה רחוקות מלראות בו גאווה לאומית. התקשורת המקומית אף כמעט והתעלמה מזכייתו בגלובוס הזהב.
פוטין בירך את זביאגינצב על הישגו, ואמר כי לדעתו הסרט אינו אנטי-רוסי, והשאיר את העבודה המלוכלכת לאנשיו. "ברור שהסרט נעשה לקהל מערבי, וליתר דיוק לאליטות שלו", קבע דובר הכנסיה האורתודוכסית. נציג אחר כינה את הסרט: "הכפשה גועלית של הכנסיה והמדינה הרוסית". הפרשן הפוליטי סרגיי מרקוב האשים את היוצר בהתרת הדם הרוסי, וטען כי עליו למנוע את הפצת הסרט, לכרוע ברך בפני הקרמלין ולהתנצל. שר התרבות כבר נערך לחוק חדש שימנע הפצת סרטים ש"פוגעים בתרבות הלאומית, ומאיימים על האחדות". לא נתפלא אם יש מי שמיעד לבמאי גורל דומה לזה של גיבור סרטו.
פולין: "אידה" מכעיס את תנועות הימין
המתחרה הגדול של "לוויתן" על הפרס הוא הדרמה התקופתית הצנועה של פאבל פאבליקובסקי הפולני, אשר מספר את סיפורה של אידה, נזירה קתולית יתומה. לפני קבלת עול מצוות הכנסיה, מגלה הצעירה כי היא יהודיה ויוצאת למסע שורשים בליווי דודתה בפולין הקומוניסטית של שנות ה-60. בדרך לעיירה דרו הוריה, נחשפים פשעים נוראיים של השכנים הפולנים שמצאו שעת כושר בחסות הנאצים ובזזו את בתיהם ורכושם של התושבים היהודים, אותם אף דאגו לחסל לא פעם.
הסרט הקטן והיפה הזה, המצולם בעדינות בשחור-לבן, חלחל עמוק לתוך הזכרון הקולקטיבי של אזרחי פולין, והצית דיון נוקב על אחריותם לשואת יהודי המדינה. זה קורה בתקופה בה פולין נפתחת כלפי המערב, ומבקשת לקחת אחריות ולמרק את מצפונה. זהו מניע ראוי לתמיכה ב"אידה" במירוץ לאוסקר, אולם יש מי שמתנגד לרושם שמוצג שם. "מי שלא מכיר את ההיסטוריה, יכול לחשוב שאת השואה התחילו הפולנים", האשימה מנהיגת הליגה נגד השמצת הפולנים - תנועה לאומית חוץ ממשלתית, ופתחה בעצומה נגד הסרט עליו חתמו יותר מ-40 אלף איש. שליש מכמות הצופים בסרט.
"האם האנשים שחתמו בכלל צפו בסרט? הוא לא נועד להסביר את ההיסטוריה. החיים מורכבים, למה אמנות לא יכול להיות מורכבת?", אמר פאבליקובסקי וקבע כי הביקורת נגדו, היא ביטוי של שנאה מצד הימין במדינה, וזו גברה נוכח הצלחת הסרט במדינה. "האם הפטריוטים הללו באמת אומרים שהסיטואציות שמתוארות מעולם לא קרו?", תהה הבמאי בתשובה, והסביר כי זו תוצאה של "תנועת ימין חזקה ומתוסכלת שסבורה כי פולין נמצאת תחת מצור. זו רטוריקה ריצוי עצמי ואין לה שום קשר לסרט עצמו". הטענות נשמעות הגיוניות וראויות כשהן נאמרות בפולנית. נהיה מוכנים לאמץ אותן גם בישראלית?
אסטוניה: "מנדרינות" מחרחר ריב
מקרה דומה מגיע מאסטוניה - שכנתה של רוסיה ופולין (איזור מזרח אירופה התחבב השנה על בוחרי האקדמיה האמריקנית), שמועמדת לראשונה בתולדותיה לאוסקר בזכות הבמאי הגיאורגי זאזה אורשזדה. סרטו "מנדרינות" אמנם צולם במולדתו ועלילתו נוגעת למלחמת אבחזיה מתחילת שנות ה-90, אולם גיבורו הוא איבו, נגר אסטוני מזדקן, שמנסה לשמור על צלם אנוש ולעשות שלום בין חייל גיאורגי לשכיר חרב צ'צ'ני שנקלעים למעונו. זהו סרט פיוטי בעל מסר הומני, אלא שסצנת הסיום שלו גרמה לסערה בהקרנה מיוחדת לאלו שהיו שם באמת, וטענו שמדובר בעיוות היסטורי.
הטריילר של "מנדרינות"
גולים אסטונים וגיאורגים שנמלטו מביתם בעקבות המלחמה התרעמו בעיקר על סצנת הסיום של הסרט, בה טומן איבו את גופת החייל הגיאורגי לצד קבר בנו, שנהרג בקרב על ידי בני ארצו. הצופים האשימו את הבמאי כי יצירתו עלולה לחרחר ריב בין שתי הקהילות שחיו באיזור, למרות שעמדו אלה לצד אלה במלחמה. אורשדזה שנכח בהקרנה טען כי הוא שומר לעצמו חופש אמנותי, אולם עבור האסטונים-האבחזים והגולים הגיאורגים הסרט נתפס כמניפולציה, אשר פוגעת בברית שכרתו בינהם נגד האבחזים. לטענתם, את הרושם הזה יתקשו לתקן.
ארגנטינה: "סיפורים פרועים" מפחיד את העשירים
הרחק מאירופה, בבבואנוס איירס הרחוקה, מצא עצמו דמיאן סיפרון מסתבך בצרות על רקע סרטו "סיפורים פרועים" - אסופה של שישה סרטים קצרים על נקמות אלימות בארגנטינה, מדינה שהולכת ומדרדרת במדד הפשע ברחובות והשחיתות בשלטון. בקיץ האחרון הואשם הבמאי היהודי בהסתה לאלימות על ידי פדרו בנגאס, איש מפלגת הימין-מרכז PRO. העילה: ראיון לקידום הסרט בתוכנית אירוח, בו אמר כי "לו הייתי נולד עני, בתנאים תת-אנושיים, הייתי הופך לעבריין, לא לפועל בניין". אמירה זו מצטרפת להתבטאות קודמת כי "חוסר בטחון נובע מאי שיוויון, פערים חברתיים גורמים לאלימות".
בתלונה לבית המשפט, קבע הפוליטיקאי כי מדובר בהתבטאות חסרת אחריות שקוראת לאזרחים להפסיק לעבוד ולנקוט באלימות נגד המעמד העליון. "זהו אקט של אלימות המונית נגד קבוצה של אנשים", הסביר, ויש לו על מה להסתמך גם מתוך הסרט, שאחד מגיבוריו הוא חבלן שיוצא למלחמה נגד העירייה ומערכיה הבירוקרטים ומפוצץ את מוסדותיה כנקמה על גרירת רכבו. סיפרון מצדו ביקש להבהיר כי אינו מעודד אלימות, אך האשים במצב המערכת הכלכלית והשלטונית.
"זו מדיניות נפשעת לעודד אי שיוויון, וזה גורר אי ביטחון", הסביר הבמאי, שבששת פרקי סרטו האלים והציני מבטא שאיפות נקם של העניים בעשירים, "הסגידה למוצרי מותרות כמו מכוניות פאר כמקור לאושר רק מעודדת אנשים לגנוב ולהרוג". מעניין מה חושבת על כך נשיאת ארגנטינה כריסטינה קירשנר שעל פרקטיקת הפעולה שלה כבר למדנו במקרה של יהודי טוב וביקורתי אחר - התובע הכללי אלברטו ניסמן שנרצח לאחרונה. ואילו במקרה הזה, הסוף הטרגי היה דווקא של הפוליטיקאי בנגאס, שהלך לעולמו מהתקף לב, כשבועיים אחרי הגשת התביעה.
מאוריטניה: "טימבוקטו" דוקר את האיסלמיסטים
אפשר להגיד שהמועמדות לאוסקר באה לעבדורחמן סיסקו בעיתוי לא הכי מוצלח - כשבוע אחרי הפיגוע הנורא במערכת שארלי הבדו. הבמאי המאורטיני שחי ויוצר בצרפת בוודאי שמח על הבחירה בסרטו "טימבוקטו" כמועמד לאוסקר, אך סביר להניח שהבשורה הציפה חשש כלשהו לחייו, שכן מדובר בכתב האשמה חמור נגד האיסלם הקיצוני שהשתלט על אפריקה. סיסקו מבכה בסרטו את נפילת עיר הולדתו העתיקה שבמדינת מאלי בידי ג'יהאדיסטים ומתאר את התעמרותם בתושבים, במיוחד בנשים, לצד התענגותם על מותרות החיים האסורות.
הטריילר של "טימבוקטו"
"טימבוקטו" גרף שבחים בפסטיבל קאן וזכה בסוף השבוע בפרס הסזאר, אולם במאוריטניה היו כאלו שטענו כי סיסקו מתרפס בפני פטרוניו הצרפתים שמימנו את רוב הצילומים, והוא משקף את עמדתם במאבקם באיסלמיסטים,
שגובתה בשליחת כוחות למאלי. "הוא מאמץ את הזווית הסטריאוטיפית הצרה של הצרפתים המעוניינים להעמיק אחיזתם במדבר הסהרה בתירוץ של מלחמה בטרור", קבע עיתונאי מקומי. אחרים קובעים שהוא מוציא דיבתו של האיזור רעה, וזאת בשירות האינטרסנטים הזרים. הבמאי מבחינתו הבהיר כי מטרתו להיאבק בג'יהאדיסטים שאינם מייצגים את האיסלם האמיתי.
מי שלא נשמע קולם עדיין, הם אנשי אל-קעאידה ודאעש. הביקורת הקולנועית שלהם עלולה להיות חדה וכואבת. מנגד ממשלת מאוריטניה אימצה אותו בגאווה על מועמדותו הראשונה של המדינה לאוסקר. ובכלל, מדינות ערב פרגנו לסרט שהוקרן בפסטיבלים רבים באזור. מפתיע שדווקא בצרפת, עם הרחבת הפצתו של "טימבוקטו", בעקבות הכרזת האוסקר, היה מי שניסה למנוע הקרנתו: ראש עיריית ויליה-סור-מארנה, ז'אק אלאן בניסטי, טען כי הסרט עשוי לעודד צעירים להתגייס לג'יהאד. כמובן שהוא בכלל לא צפה בסרט - וזאת, כפי שכבר ראינו, בדרך כלל הבעיה, בכל המקרים הללו. גם אצלנו.
