אריאל הירשפלד - ממזר תלמיד חכם
אלוהים ברא את תלמידי החכמים בשביל שיהיו "ממזרים", יחשבו באופן יצירתי וחתרני, ויעזרו לנו לצעוד קדימה. מנהיג חייב לדעת שללא ביקורת הוא ימצא עצמו בבורות מוסריים. לכן אני מודה לכל אותם אנשי רוח שמוכנים לחבוש עבורנו את כובע ה"ממזר", ונאבקים בדרישה הממסדית ללכת בתלם
לא אוהבים ספונטניות
השבתות חולפות ואנו מגיעים אל אמצע ספר שמות ואל דקדוקי העניות הכהניים. בפתיחת פרשת "תרומה" מנשבת ספונטניות חגיגית באוויר. נדמה שההזדמנות לבנות משכן לאלוהי ישראל משמחת את בניו, ובלב חפץ הם תורמים תרומות (שמות כ"ה, ב'): "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי". אלא שהספונטניות נבלעת ברוח דקדקנות כהנית, המשתלטת על מלאכת הבנייה, שנעשית על פי תכנון אלוהי מפורש.
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
הסיפורים שלא כתובים בתורה
בפרשה דורש אלוהים ממשה לבנות את המשכן ואת כליו בתבנית שהראה לו בהר (שמות כ"ה): " ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו... וראה ועשה בתבניתם אשר אתה מראה בהר... והקמת את המשכן כמשפטו אשר הראית בהר".
מתי זה קרה? בתורה שלפנינו לא מסופר על רגע בו הראה אלוהים למשה את תוכניות הבנייה של המשכן, אבל בפרשה מספרים שהיה רגע שכזה. עוד סיפור מקראי שהחמצנו.
זה ייגמר בדם ובבכי
כך או אחרת, התורה מספרת על תוכנית עבודה מסודרת שאליה נדרשנו להיצמד. בכל פעם שבה יחרגו הכהנים מגבולם המדויק, ויתנו מקום ליצירתיות וליצריות - נידרדר למרחץ דמים: שמעון ולוי ונקמתם בשכם; אהרון ומעשה העגל; בני אהרון שהקריבו אש זרה; פנחס בקנאותו, החשמונאים הקנאים. אלוהים רוצה כהנים צייתנים, ולמשימה הוא בוחר דווקא בשבט עם גנים קנאיים. לפנינו ניסיון אלוהי יומרני לביית את האש.
ומי דוחק את רגלי הכהנים?
התרבות הכהנית מתאמצת לעמוד בצפיות האלוהיות, וכשהיא לא רצחנית היא לפעמים מצליחה במשימה הצייתנית. חכמי התלמוד לא אהבו את שני הפנים של התרבות הכהנית – לא את ההתלהבות המגיעה לשפיכות דמים, ולא את השגרה המכפיפה ראש בפני חוקים אלוהיים. בדרכים שונות דחקו החכמים את רגלי הכהנים אל מחוץ לתחומי ההנהגה. עשתה ההיסטוריה "חסד" עם החכמים, החריבה את בית המקדש - וייתרה את תפקידם של הכהנים.
"פרקי אבות" הוא טקסט פוליטי
בצדק מקובל לראות ב"פרקי אבות" חיבור (יחיד מסוגו בתקופת המשנה) המתמקד בסוגיות מוסריות, ולא הלכתיות, ומשום כך אהוב חיבור זה גם על אוכלוסייה שאיננה נמנית על חובבי התלמוד. אלא שהטקסט המוסרי והתמים למראה, הוא גם טקסט פוליטי.
בעלי הראייה התלמודית החדה ישימו לב לאופן שבו אמרתו החינוכית "התמימה" של אלישע בן אבויה, היא גם התנגחות בקולגה שלו – רבי עקיבא. או כיצד יש בדבריו של רבי אליעזר בן הורקנוס התחשבנות צורבת כנשיכת שרף, עם הנידוי שגזרו עליו החכמים. קפדנים אלה גם ישימו לב ליד החזקה שבה הנכיחה משפחת הנשיאים את מעמדה בתוך פרקי אבות.
מי מנהל את המסורת?
התורה מסמיכה את הכהנים להעברת המסורת, ולהכרעה בסוגיות שנויות
במחלוקת (דברים י"ז, ח'-ט'): " כי ייפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין... ועלית אל המקום אשר יבחר ה' אלוהיך בו". בניגוד לכך, מבקשים החכמים להציב בתפקידים אלה רק את עצמם, ולא לחלוק את ההנהגה עם הכהנים.
על רקע דברים אלה נתבונן בפתיחת "פרקי אבות". משנת הפתיחה התמימה, לכאורה, מציגה את שרשרת המסירה של התורה. אלא שמהשרשרת ההיסטורית הסירו החכמים את הכהנים (אבות א', א'): "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה..." ומי לא הוזמן לחגיגת המסירה? אהרון הכהן ובניו, כמובן.
ממזר תלמיד חכם
רבות עמלו החכמים להסיר מלבנו את האמונה שהכהנים הם מנהיגינו, והצייתנות לדבר האל ככתבו היא אמונתנו. חשיבה יצירתית וחתרנית המֵהפכת מילים כתובות, היא החלופה שהציבו חז"ל לתרבות הכהנית. אין דוגמא טובה לכך מהמדרש החתרני הבא (במדבר רבה נשא י, ומקומות רבים נוספים): "'והלוחות מעשה אלוהים המה; והמכתב, מכתב אלוהים הוא חרות על הלוחות'. אל תקרי חרות אלא חירות".
בתורה נכתב שלוחות הברית הראשונים, שאותם הוריד משה מהר סיני, נחרתו בידו של האל. מה מדויק, מחייב וברור יותר ממילים הכתובות על אבן באצבע אלוהית? אלא שחז"ל רואים גם בכך הזמנה לחירות למדנית ופרשנית. הם לוקחים את המילה הברורה ביותר – "חרות", והופכים אותה במו מדרש למילה הגמישה ביותר – "חירות". מי ביקש בעיטה בתרבות הכהנית ולא קיבל?
כהן עם הארץ
ואם לא די בכל אלה, נזכיר את הבחירה החז"לית לשמור את התרבות הכהנית
במוזיאון קטן ולא מזיק של כיבודים: שתי העליות הראשונות לתורה וכספי פדיון הבן, מקשטים את מעמד הכהונה שרוקן מתוכן. ואפילו בעניין זה סובבו חז"ל את הסכין שתקעו בגב המעמד הכהני, וסייגו את קדימות הכהנים (הוריות ג, ח): "...אימתי? בזמן שכולם שווים, אבל אם היה ממזר תלמיד חכם וכהן גדול עם הארץ - ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ".
מימי משנה זו ועד היום, נישא הביטוי "ממזר תלמיד חכם" על שפתי יהודים בחיוך, וכסוג של כמחמאה: תלמיד חכם שחושב "מחוץ לקופסה", שמתחכם, שאינו זקוק לתפארת המעמד וייחוס האבות, כמו רבי עקיבא, כמו רבי מאיר ורבים אחרים שהתפארו בייחוסם המשפחתי העלוב, ובעובדה שמרדו באבותיהם וחצבו את הישגיהם במו ידיהם. הם לא כהנים עמי ארצות מיוחסים, הם ממזרים תלמידי חכמים!
תודה לאריאל הירשפלד
מלחמת המעמדות בין הכהונה לחכמים, מציעה נקודת מבט חשובה
למאבק שעכר (ואני מקווה שלא לנצח) את פרס ישראל. אפשר ובצדק לראות בפסילתם של פרופ' הירשפלד ואחרים על ידי ראש הממשלה, ניסיון קצר מועד לסיפוח קולות מצביעים מהימין הקיצוני.
יחד עם זאת, אפשר לראות בניסיון רע זה גלגול נוסף של מאבקי "כהונה - תלמידי חכמים". אינני מכירה את מכתב הסרבנות שעליו חתם פרופ' הירשפלד, אבל אם עשה זאת – אני מודה לו על כך.
ראש הממשלה, כשליט, רוצה להקים לעצמו "ממלכת כהנים וגוי קדוש" וצייתן. אלא שתכונות אלו אינן בהישג נשמתם של תלמידי חכמים. אלוהים ברא את תלמידי החכמים בשביל שיהיו "ממזרים"; בשביל שיחשבו באופן יצירתי וחתרני, יבקרו את ההתנהגות המוסרית שלנו, ויעזרו לנו לצעוד קדימה.
ביבי מעדיף להנהיג עם נטול סרבני שירות, אבל החברה זקוקה להנהגה רוחנית סרבנית. אריאל הירשפלד, כאנשי רוח אחרים, חייב לחתור תחת המוסכמות. יכולותיו האינטלקטואליות והרוחניות, אמורות לתרום לקהילה פרדיגמות חדשות. הוא אמור להיות "קול קורא" במדבר המוסרי. מאוד לא נעים לזכות בביקורתם של אנשי הרוח, אבל מנהיג חייב לדעת שללא ביקורת קבועה זו, הוא ימצא את עצמו ואת עמו בבורות מוסריים שורצים נחשים ועקרבים.
מנהיגים כמהים לעם כהני. המון העם כמהה למנהיג שיורה לו בדיוק מה לעשות. איש הרוח הוא ממזר - סרבן המעז לחתור תחת משאלת הלב הכהנית, ולהיאבק למען המוסר.
מודה אני
לחיים באר, לאריאל הירשפלד, לאבנר הולצמן, לסמי מיכאל, ליצחק בן נר, לחיים שריר, לרם לוי, לנורית גרץ, לזיוה בן פורת, לניסים קלדרון, לאורי הולנדר, לאפרים חזן, לגיל הראבן, ליגאל שוורץ, ליונה אליאן, לרות דיין ולדוד גרוסמן. אנשי רוח שמוכנים לחבוש גם עבורנו את כובע ה"ממזר", ונאבקים בימים אלה, כל אחת ואחד בדרכו, בדרישה הממסדית ללכת בתלם.
ובבית המדרש של הטוקבקים
בשבוע שעבר התכתבנו על עבדות ויהדות. גלעד (טוקבק 63) כתב: "ביחס לתקופת חז"ל, היהדות הייתה נאורה, הכל יחסי", חברים נוספים בבית המדרש העלו גם הם טענה זו.
גלעד יקר, אני לא יודעת מה ההוכחות שלך לטענה שיהדות חז"ל הייתה נאורה יותר מתרבויות אחרות בנות זמנה – עליך חובת ההוכחה. אני לא בתחרות ריצה וסרית עם עמים אחרים, ואני מניחה שאנחנו לא נעלים מהם בכל עניין, וגם בסוגיה זו. ובכל מקרה, אם אתה מסכים שההלכה היהודית מבטאת מוסר יחסי, אז נדמה לי שאין בינינו מחלוקת. מה שיחסי דורש מעת לעת תיקון ורפורמה.
ולרינתי (טוקבק 89) כיוון ששאלת... המורה ירדנה הייתה מורה מצוינת, והיא דווקא נתנה לי ציון ממש טוב בתורה... אהבתי ועודני אוהבת ללמוד תורה, אבל יותר נעים לי ללמוד תורה באווירה שמעודדת שאלות וחשיבה ביקורתית. ומה איתך, איך את אוהבת ללמוד את התורה שלך?
שבת שלום!
