"זה אנחנו או הם", גירסת 1959
המנהיג שלא נפרד מהשלטון ומדרדר את האזרח למטה. בתי הלוקסוס עם הכלב המטופח. ראש הממשלה שהוא גם כורדי, גם עיראקי וגם תימני. כרזות הבחירות מראות: גם בשנים הראשונות למדינה דיברו על יוקר המחיה ועל מצוקת הדיור - וגם אז היו הכפשות אישיות
איך נראו פעם הבחירות לכנסת, בלי פייסבוק, טוויטר וסרטונים ביוטיוב? ארכיון הספרייה הלאומית והארכיון הציוני הלאומי של ההסתדרות הציונית העולמית מפרסמים לקראת בחירות 2015 כרזות ממערכות הבחירות הראשונות במדינת ישראל. הכרזות ממחישות כי גם בשנותיה הראשונות של המדינה עסקו המפלגות בהכפשות אישיות ובקידום נושאים כמו יוקר המחיה, מצוקת הדיור והביטחון. כולם הטיחו בכולם שההבטחות לא ימומשו, וגם בימים הראשונים של המדינה ניסו ליצור את הרושם שזה "או אנחנו או הם".
הנושא הכלכלי-חברתי עמד במוקד כבר בבחירות לכנסת השנייה ב-1951. המודעה מראה את המדינה כפי שמפלגת השלטון מפא"י רואה אותה קמה ומתפתחת - שיכוני עולים, שיכוני פועלים, שיכונים עממיים, שיכוני ותיקים ובנייני ציבור.
לעומת כל אלו, מוצג בצד השמאלי האופן שבו מפא"י רואה את "הציונים הכלליים". לפי מפא"י, כל מה שמעניין את יריבתה הוא לבנות "בתי לוקסוס". שני האיורים מפרטים זאת: וילה נאה שבחזיתה מכונית גדולה עם גג נפתח ולידה מגרש טניס פרטי. בפנים הבית עוד סממנים לבורגנות: כורסאות נוחות, כלב מטופח, מנורה עם אהיל, וילונות פרחוניים, שטיח גדול ושולחן סלון ובו בקבוק משקה חריף.
הציונים הכלליים נגד הצנע
1951. מקהלת צנע, בניצוחו של בן גוריון
המודעות שמנגד, של הציונים הכלליים, מראות את התנגדותם התקיפה למשטר הצנע של ממשלת מפא"י בראשות דוד בן גוריון. הצנע, שהונהג עקב הצורך להתמודד עם גלי העלייה ההמוניים, נתפס על-ידי מפלגות יריבות למפא"י כיישום נוקשה ומיותר של מדיניות סוציאליסטית. במהלך התקופה היה מחסור במוצרי מזון בסיסיים, תושבי המדינה קיבלו תלושים לקניית אוכל והשוק השחור פרח. הציונים הכלליים ייצגו ציבור עירוני ודגלו בשוק חופשי, והקריקטורה מציגה את חברי הקואליציה כתזמורת שיודעת לנגן רק פזמון אחד - "צנע, צנע". בראשות המנצח בן גוריון נראים השרים כשהם חוזרים על הפזמון האחד, ובכך יש גם ביקורת על האחידות הרעיונית המוכתבת מלמעלה.
1951. מפא"י נגד בגין שעל הסוס
1951. זאב ז'בוטינסקי בכרזת תנועת "החרות"
ההכפשות האישיות נראו היטב כבר אז. המחלקה להסברה של מפא"י הפיצה לקראת הבחירות ב-1951 את הכרזה הזו. הכרזה מציגה את בגין כאופורטוניסט, שלאחר שהוא עושה שימוש בנושא אחד כדי להלהיב את תומכיו ולגייס תמיכה ברעיונותיו, הוא ממהר לאתר נושא אחר. במקרה זה נראה בגין אוחז בזנבו של הסוס שעל אוכפו כתוב "עסקת הנשק", וכבר מביט לאחור אל הסוס הבא, שעל צווארו מצוין הנושא הבא - "הפלייה עדתית". מנגד, הציגו בתנועת "החרות" את דמותו של מנהיגה ההיסטורי של התנועה הרוויזיוניסטית, זאב ז'בוטינסקי, שנפטר 11 שנים לפני כן. השורה המלווה את האיור לקוחה משירו של ז'בוטינסקי "שיר אל על", הקורא למאבק.
1955. חרות נגד בן גוריון ושרת: מדרדרים את מדינה
גם בבחירות שלאחר מכן נמשכו המהלומות המילוליות, וגם בהן לא זכה בן גוריון להנחות, כמו שנראה היטב בכרזה מהאוסף של ההסתדרות הציונית. כרזה של תנועת חרות של מנחם בגין ערב בחירות 1955 מציגה את בן גוריון, שחזר אז מהנגב, מתעמת עם ראש הממשלה שהחליפו משה שרת, כשהשניים מדרדרים את האזרח למטה. כל מדרגה שבה השניים יורדים מציינת משבר נוסף - שפיכות דמים מתמדת, בידוד מדיני, פרשת עסק הביש וכו'.
1955. בן גוריון הוא עיראקי, תימני או כורדי?
באותה מערכת בחירות הייתה מנה גדושה של טינה ובוז בין הצדדים. מפא"י הציגה את בגין באורח נלעג וגם חרות לא טמנה ידה בצלחת. הכרזה שלפנינו, מהאוסף של הספרייה הלאומית, היא דוגמה לכך. בכרזה מוצג בן גוריון כמנהיג שתלטן המבקש לנכס לעצמו את כל הזהות היהודית על גווניה הרבים. לפי הכרזה, בן גוריון מגלה רב-פרצופיות: לתימנים הוא תימני, למצרים הוא מצרי, לעיראקים הוא עיראקי וגם לכורדים הוא פונה כאילו הוא אחד משלהם: "אנא קורדי".
1955. שמעון כהן מצביע א'
בבחירות 1955 ניסתה מפא"י להראות עד כמה הצליחו הממשלות בהנהגתה לקלוט את העלייה ההמונית של ראשית ימי המדינה. כאן מוצג טקסט כעדות ממקור ראשון, בכתב ידו של העד. שמעון כהן, פועל בניין, מתגורר בשיכון בגבעתיים ומונה את ההישגים שהוא נהנה מהם מאז עלה ארצה בשנת 1949, שש שנים בלבד לפני כתיבת הדברים - דירה משלו, ביטחון תעסוקתי, פנסיה, תנאים סוציאליים, חינוך חינם לילדים ומענק לידה לאשתו. "אני יודע שיש עוד אצלנו הרבה דברים לסדר, אבל אני צריך לתת לממשלה ולהסתדרות אפשרות להמשיך בעבודה שלהם", כותב אותו כהן אלמוני, "שהולך להצביע בעד רשימה א'".
1955. הפועל יצביע א'
בכרזה נוספת מאותה מערכת בחירות נראה הניסיון של מפא"י להיות הנציגה הבלעדית של הפועלים. הפועל, שנושא על כתפו פטיש כבד, מהסוג ששימש במחצבות ובעבודות בניין, מסמן את האות "א", סימנה של מפא"י בבחירות, אחרי שמחק באותו צבע אדום את האותיות של היריבות הגדולות של מפא"י - ה"ק" של הקומוניסטים, ה"מ" של מפ"ם ה"ת" של אחדות העבודה, שהתפלגה ממפ"ם בשנת 1954 והתחרתה על הקול הסוציאליסטי.
"שלטון ממושך זה תקלה". כרזת חרות נגד בן גוריון
1959. "או אנחנו או הוא", גרסת מפא"י
במקום הגידו כן לזקן - הגידו לאו לתעלוליו. כרזת חרות
1961. הקומוניסטים נגד העלאת מסים
בבחירות הנוכחיות סיסמת המחנה הציוני נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו היא "9 שנים של כלום", לפני יותר מחצי מאה הזכירו בתנועת החרות את דברי בן גוריון - "שלטון ממושך הוא תקלה". מנגד, ענו במפא"י - אם ח' התחליף, א' פי אלף עדיף. במפלגתו של בגין טענו כי הבטחות הבחירות הקודמות של בן גוריון לא מומשו והשתמשו בפראפרזה על "הגידו כן לזקן" כשכתבו "הגידו לאו לתעלוליו". גם אז יוקר המחיה היה אחד מהנושאים המרכזיים שעל סדר היום, ולפני בחירות 1961 הזהירו במפלגה הקומוניסטית מבחירה במפא"י, שתוביל להעלאת מסים נוספת ולהגדלת רווחי העשירים.
1961. מפ"ם נגד סוללי הדרך לבורגנות
מפ"ם, שהייתה המפלגה השנייה בגודלה בבחירות הראשונה, ירדה בהדרגה בשנים לאחר מכן. בבחירות 1961 היא המשיכה לשאת את דגל הסוציאליזם, ותקפה את המתחרה הגדולה שלה מפא"י. בכרזה זו מאשימה מפלגת השמאל את אחותה בכך שהיא תורמת לבורגנות - לרדיפה אחר החיים הנוחים, הנאות אישיות וצריכת מותרות. "מי סולל את הדרך לבורגנות", נכתב על הכרזה והאחראים לכך ברורים - צעירי מפא"י "קלי הדעת והיהירים" המפעילים את מכבש הכבד, שמובילים את הליברלים לבושי החליפות הנוהגים במכונית יוקרה, ולבסוף מנחם בגין, שנראה נלעג, וללא כלי רכב.
1946. חרדים ליהודים בציון. כרזה של רשימת המזרחי
גם המאבקים בין דתיים לחילוניים הם לא המצאה של הדור החדש, והם החלו כבר בתקופת טרום המדינה. כרוז של תנועת המזרחי משנת 1946 שבה נערכו בחירות לאסיפה הכללית, קורא לציבור החרדי להצביע עבור הנהגה שומרת מצוות, משום ש"הנהגת היישוב נמצאת בידיהם של מנהיגים חילוניים הדורסים ברגל גאה כל ערכי תורה ומסורת".
1949. הספרדים דורשים שוויון
שלוש שנים חלפו, וכבר בבחירות הראשונה (לאסיפה המכוננת) נראה היטב המתח העדתי. מפלגת האיחוד הארצי של הספרדים ובני עדות המזרח הייתה אחת משתי התארגנויות פוליטיות עדתיות, לצד התאחדות התימנים בארץ ישראל. הם חשו מקופחים, לאחר שבשנות המנדט רבים מהם מילאו תפקידים חשובים, אך עם קום המדינה מפא"י שלטה במינויים. בכרזה מודגשת הדאגה לטיפול בחיילים משוחררים וגם "הצלת המיליון של אחינו המעונים הלכודים בפח של גלות ישמעאל" - היהודים בארצות ערב שמצאו את עצמם נרדפים בארצותיהם ובסכנה ממשית עם הקמת המדינה. הספרדים קיבלו 4 מנדטים.
1949. ויצ"ו נכנסה לכנסת
1965. הטובים לכנסת. אייבי נתן נשאר בחוץ
כבר בשנות ה-60, יותר מעשור לפני הסכם השלום עם מצרים, היה מי שדיבר על הצורך בהסכמים אזוריים. אחת הדמויות הססגוניות שהתמודדו בבחירות לכנסת השישית היה אייבי נתן, יליד איראן שגדל בהודו ושירת בחיל האוויר הבריטי. נתן, שהתנדב כטייס במלחמת העצמאות ועבד כטייס באל-על, החליט לרוץ לכנסת ב-1965 ולקדם את חשיבות ההגעה להסכמי שלום עם מדינות ערב. כרזת הבחירות מזכירה את עברו כטייס בחיל האוויר ונשענת על הסיסמה הידועה - "הטובים לטיס". הוא קיבל 2,135 קולות בלבד, אבל גם מחוץ לכנסת המשיך לפעול למען השלום - ושנה לאחר מכן טס למצרים במטוסו הפרטי. פעמיים אחר כך חזר למצרים, ובכל אחת מאותן פעמים גורש לישראל, מה שרק הגדיל את הפרסום שלו זכה בעולם.
1965. הצעיר של רפ"י
עם זאת, עיקר העניין בבחירות 1965 היה החלטתו של בן גוריון בן ה-79 לפרוש ממפא"י בעקבות הדחתו על ידי דור הביניים של המפלגה - ולהקים את רפ"י (רשימת פועלי ישראל). "הזקן" צירף אליו מאוכזבים אחרים, "הצעירים" של המפלגה שמעון פרס, משה דיין ויצחק נבון. בכרזה לקראת הבחירות נראה צעיר הנושא עיניו למעלה וסיסמא שבה נעשה שימוש גם חצי מאה אחר כך, ברפורמת החינוך: "עוז לתמורה". האכזבה הייתה מרה - רפ"י גרפה רק 10 מנדטים.
1984. "המערך ושריד רוצים להחזיר את מוריס למקלט"
מערכת הבחירות של שנת 1984, שבע שנים לאחר המהפך הראשון, הייתה סוערת במיוחד. הקיטוב בין הליכוד והמערך היה חריף, והקיטוב הזה נראה בבירור במודעות. זו שמופיעה כאן, מהאוסף של הספרייה הלאומית, פורסמה מטעם "צעירי הליכוד" והתמקדה בטענה העיקרית של מפלגת השלטון אז, לפיה הפלישה ללבנון הביאה שקט ליישובי הצפון. במודעה מוזכר ילד דמיוני וסמלי, מוריס מקרית שמונה (עם רמיזה עדתית ברורה), בן 8 שסוף-סוף מתחיל לשכוח את שריקות הקטיושות וקולות נפילת הפגזים. מנגד מוזכר יוסי שריד, איש "המערך" אז, שעבר לגור בקריית שמונה המופצצת, ש"רוצה להחזיר את מוריס למקלט".
1988. היונה הירוקה, של "המרכז-שינוי"
גם מפלגות מרכז הן לא תופעה חדשה. לקראת הבחירות בשנת 1988 הציגה עצמה מפלגת "המרכז-שינוי" כאלטרנטיבה. במודעה מלינה המפלגה על כך שהליכוד דחה הצעות למשא ומתן מדיני, ומתריעה שהדבר יביא למלחמה. עם זאת, היא גם דוחה את הזיהוי בין הרצון להשיג שלום לשמאל הסוציאליסטי. "המערך הוא אבי השיטה הבולשביקית", הם כתבו וציירו את היונה שלהם לא כאדומה או כחולה - אלא ירוקה. זה לא הביא להם יותר משני מנדטים, ולפני בחירות 1992 הם כבר התאחדו עם מפלגות השמאל רצ ומפ"ם - ומרצ נוסדה.
1988. התחייה מזהירה מאוטונומיה
באותן בחירות, שש שנים לפני הסכמי אוסלו, כבר דאגו בימין מהענקת שלטון עצמי לפלסטינים ביהודה ושומרון. מפלגת התחייה, שהוקמה לאחר הסכם השלום עם המצרים והנסיגה מסיני, חידדה את המסר ב-1988, נוכח המציאות החדשה של ראשית האינתיפאדה הראשונה. בכרזה המסר פשוט וברור, ומתמקד בהתנגדות לתוכנית האוטונומיה לפלסטינים שבה דובר באותם ימים. באותן בחירות זכתה המפלגה, אז בראשות אליקים העצני, לשלושה מנדטים. ארבע שנים אחר כך היא התפרקה.
1992. כהנא לא חזר לכנסת
בבחירות 1992, אז חל המהפך השני עם ניצחונו של יצחק רבין את יצחק שמיר, התמודדה מפלגה עוד יותר ימנית קיצונית. בנימין זאב כהנא, בנו של מאיר כהנא, מנהיג כך שנרצח, התמודד זמן קצר לאחר הרצח על מקום בכנסת. רשימתו "עוד כהנא חי" לא עברה את אחוז החסימה, ולאחר הטבח במערת המכפלה, הוכרזה התנועה ארגון טרור. כיום מתמודד על מקום בכנסת ברוך מרזל, מנהיג כך לאחר רצח כהנא, שהוצב במקום הרביעי ברשימת "יחד" של אלי ישי.
ד"ר חזי עמיאור, אוצר אוסף ישראל בספרייה הלאומית, הרחיב על חשיבות הכרזות: "חומרי התעמולה משקפים נאמנה את רוח הזמן - את הנושאים העומדים במחלוקת, את עוצמתה של סערת הרוחות, את אמצעי הביטוי המתפתחים ואפילו את סגנון הביטוי והעגה המשתנים. כרזות הבחירות ההיסטוריות מקימות לתחייה את רוח התקופה וכך מזכירים נשכחות הנוגעות ללבו של כל אזרח ישראלי".
לדבריו, הספרייה הלאומית שוקדת לאסוף ולתעד את מערכות הבחירות, מאז הקמת המדינה, בכל אמצעי הפרסום - מעיתונים וכרזות ועד סטיקרים ועלונים. "הספרייה הלאומית שומרת אותם לדורות בדיוק על מנת שיהוו מעין כמוסת זמן שאין לה תחליף. כיום, בעזרת יכולות הדיגיטציה והאינטרנט, אנחנו יכולים להציג את אותם חומרים מחדש לציבור הרחב באופן בלתי אמצעי דרך אתר הספרייה הלאומית", מסכם עמיאור.
לפנייה לכתב/ת 
