מועדון ה-50: אטלנטה וגולדן סטייט מוכנות לתואר?
ההוקס והווריורס הפכו השבוע, בהפרש של כמה שעות, לשתי הראשונות שמגיעות העונה ל-50 ניצחונות ב-NBA. כשהעונה הסדירה קרבה לסיומה, הגיע הזמן לבדוק - האם אלופות המזרח והמערב המסתמנות מוכנות לתואר, ולמי יש עדיפות על יריבתה? ביום רביעי, אגב, הן ייפגשו על הפרקט
בלילה שבין שני לשלישי השבוע, רק לפני מספר ימים, שתי קבוצות הפכו בהפרש של כמה שעות לשתי הראשונות העונה ב-NBA שמגיעות ל-50 ניצחונות. אחת מהמזרח, אחת מהמערב. יותר משבוע נוסף יעבור, ככל הנראה, עד שקבוצה אחרת תגיע לכמות דומה - וגם זה רק אם ממפיס תיכנס למומנטום.
זה היה סמלי שאטלנטה וגולדן סטייט עשו זאת יחד, שתי קבוצות שמסמלות דור חדש . אחת היא כבר מזמן לא קוריוז, השנייה מצדיקה את כל הציפיות ממנה. אין ספק שהמספרים מדויקים ומדובר בשתי הקבוצות הטובות בליגה עד כה. בעוד חודש בלבד - ב-15 באפריל - העונה הסדירה תסתיים. זה כלום. ואפשר כבר לבחון את ההוקס והווריורס במונחים של מוכנות לאליפות.
כדורסל
במקרה של אטלנטה, אי אפשר להתעלם מהדמיון המדהים לסן אנטוניו. הספרס האלופים סיימו את העונה הסדירה הקודמת עם חמישה שחקנים שקולעים בספרות כפולות בממוצע, ועוד שניים מעל 9. השנה השינוי לא גדול, עם חמישה דו-ספרתיים ואחד על 9.5, כשהכמות הגדולה ביותר היא מעט פחות מ-16 נקודות למשחק שקולע קוואי לנארד.
לאטלנטה יש חמישה שחקנים בספרות כפולות, ובונוס של דניס שרודר עם 9.2. פול מילסאפ (16.8) וג'ף טיג (16.7) מובילים, אבל זה לא באמת רלוונטי. הכוח של ההוקס, וזה כוח שהתברר כמשמעותי עבור סן אנטוניו, הוא הכדורסל הקבוצתי שנשען על מספר עוגנים שהחשיבות שלהם היא לאו דווקא בקליעה עקבית. הם יכולים לתפוס יום פחות טוב, אבל הנוכחות שלהם עוזרת למוביליות של המשחק.
כמו שהספרס מתקשים יותר כאשר גרג פופוביץ' נותן מנוחה לטוני פארקר, טים דאנקן, מאנו ג'ינובילי או קוואי לנארד, כך גם אטלנטה הושפלה לאחרונה מול פילדלפיה כאשר שלושה שחקני חמישייה ישבו בחוץ - מילסאפ, קייל קורבר ודמארה קרול. אבל כאשר כולם משחקים, הכדורסל מושלם. עם 25.6 אסיסטים למשחק היא שנייה בליגה, וזו תוצאה של הנעת כדור בלתי פוסקת, שמשלבת יכולת מסירה נהדרת של הגבוהים ואופציות רבות של קלעים.
תענוג לצפות באטלנטה משחקת, והיופי הוא שמדובר בסגנון שמתאים ללחץ ולאינטנסיביות הגוברת של הפלייאוף, כי הוא מושתת פחות על יכולת אישית ויותר על ההתאמה של הקבוצה לשיטה שאמורה להצליח בכל אטמוספירה.
אמרנו שאטלנטה שנייה בליגה באסיסטים - ומי שמקדימה אותה היא גולדן סטייט עם 27. גם לווריורס יש כדורסל קבוצתי ובעיקר רכז נפלא בדמות סטף קרי, אבל הכמות הגבוהה נובעת יותר מהקצב שמכתיבה גולדן סטייט מאשר מהנעת כדור סטייל אטלנטה, או סן אנטוניו לצורך העניין.
הווריורס משחקים כדורסל שאפילו צופה מהצד מתקשה לעמוד בקצב שלו. יש להם מספרים עצומים, המובילים בליגה בקלות, של כ-101 פוזשנים התקפיים במשחק. זה נתון שמוביל לייצור עוד ועוד זריקות, לתשישות של ההגנה ממול, לאפשרות לבריחות.
כמו שאטלנטה משחקת את הסגנון המתאים לה, זה מה שתפור על גולדן סטייט. קרי וקליי תומפסון הם קלעים ברמה הגבוהה ביותר שאפשר לדמיין, ושאר הסגל מורכב מאתלטיות, מהירות, אנרגיה וגיל צעיר. השחקנים יודעים לרוץ וללחוץ, לספק את השואו-טיים ולהשיג יתרון פסיכולוגי.
אבל חשוב לציין שבהקשר ההשוואתי, ייתכן שיהיה לגולדן סטייט קשה יותר מאשר אטלנטה בפלייאוף, ולא רק בגלל היריבות שבדרך. כאשר הווריורס הפסידו לאחרונה בקליבלנד, הם נתקלו בתוכנית משחק מצוינת של דייויד בלאט שהצליח להוציא את הקלעים משיווי משקל ולא נתן לגולדן סטייט להיכנס לשטף הרגיל. זו רק דוגמה לתבניות הגנתיות שונות שיחכו בהמשך לגולדן סטייט. ואז תתברר הסוגיה - מה חזק יותר, ההגנות של הפלייאוף, או העוצמה ההתקפית של גולדן סטייט?
סגל
עד כמה שאטלנטה טובה, יש שם לא מעט שחקנים מדרג הביניים שחובת הוכחה רצינית רובצת על כתפיהם. זו כבר לא שאלה אם שחקנים כמו ג'ף טיג, אל הורפורד, מילסאפ וקורבר יכולים לתפקד ברמה כזו, כי בעונה שעברה הם היו בשיאם כשאטלנטה הגיעה לסדרה מול אינדיאנה (שאז הייתה בטופ המזרחי) מהמקום השמיני במזרח ועדיין גררה אותה לשבעה משחקים.
השאלה היא בנוגע למייק סקוט, למשל, דניס שרודר. כשאטלנטה מפרקת לגורמים קבוצה כמו סקרמנטו כולם משתתפים ונהנים. כשאטלנטה תמצא את עצמה מסובכת במאבק מול קבוצה כמו טורונטו, שחקן בינוני עם פוטנציאל לא רע כמו סקוט יוכל לקלוע באותה יעילות? שרודר הצעיר יוכל ללהטט בלי הפרעה עם הכדור? תאבו ספולושה, שהגיע רחוק עם אוקלהומה סיטי אבל תמיד הצטייר כמו שחקן חד-ממדי שמסוגל בעיקר לתת הגנה, יצליח להביא ערך מוסף? וגם קנט בייזמור ופרו אנטיץ' הם סימני שאלה.
הסגל של גולדן סטייט מרהיב ומלא ביותר סימני קריאה. אמנם גם שם שחקנים רבים לא חוו הצלחה בפלייאוף, אבל הכישרון נטו גדול הרבה יותר. זה התבטא בצורה הטובה ביותר כאשר דייויד לי ואנדרו בוגוט סבלו מפציעות העונה, והגבוה המחליף מאריסי ספייטס נכנס בריחוף מופלא לרוטציה ורשם מספרים מרשימים.
הסגל בנוי כמו בניסוי מבחנה - הסופרסטארים שציינו, הגבוהים האיכותיים, הילדים דריימונד גרין והריסון בארנס שעשו קפיצת מדרגה והוותיקים אנדרה איגואדלה וליאנדרו ברבוסה שעברו כל מה שצריך. גולדן סטייט של השנתיים האחרונות חיפשה את החיבור הפנימי שישים אותה באותה קומה של הגדולות. השנה, כל הרודפות במערב התחזקו בטריידים כדי להשתוות למה שכבר יש לה.
פלייאוף
מאוד קל לחשוב שהדרך של אטלנטה תהיה קלה בצורה ניכרת מזו של גולדן סטייט, אבל זה לא מדויק במאה אחוז. אין ספק שהיא תהיה נוחה יותר, אי אפשר להתעלם מכך, אבל ההוקס יכולים למצוא את עצמם בבוץ החל מהסיבוב השני של הפלייאוף במזרח. אם נודה על האמת, השמינית במזרח, מי שלא תהיה, לא תוכל באמת לדגדג את אטלנטה. אבל אחר כך יכולות לצוץ טורונטו או שיקגו הבלתי צפויות.
טורונטו שיחקה השנה את הכדורסל הטוב ביותר שהיא מסוגלת לנפק, ובסדרה הפנימית מול אטלנטה מוליכה 1:3, בזכות משחקים בהם הראתה שקל לה מאוד התקפית נגד ההוקס. שיקגו היא ג'וקר בגלל ההחלמה האפשרית של דרק רוז, אבל גם בלעדיו, שיקגו איכותית ומציגה מץ'-אפ לא קל לגבוהי אטלנטה. ואז, אם הכל יילך כצפוי, קליבלנד אמורה לחכות בגמר המזרח. במהלך העונה הקאבס סבלו מהמשחקים מול ההוקס, אבל לברון יביא לסדרה כזו משהו שלאטלנטה לא יהיה.
אם הדברים יילכו כצפוי גם במערב, נקבל את סדרת הסיבוב הראשון המהממת ביותר שאפשר לדמיין, בין גולדן סטייט לאוקלהומה סיטי. ועד כמה שהווריורס משחקים טוב כיום, סדרה מופרעת של קווין דוראנט וראסל ווסטברוק עלולה למוטט אותם.
ומה אחר כך? pick your poison, אומרים באנגלית, בחר את הרעל שמתחשק לך. כל קבוצה בשמינייה הראשונה במערב היא אלופה פוטנציאלית. ההגנה של ממפיס, במיוחד, יכולה למצוא את הדרכים לאמלל את הווריורס. האירוניה היא שעל הנייר, הסדרה הנוחה ביותר תהיה זו שתחכה לגולדן סטייט אם תעבור את כל המכשולים ותפגוש באלופת המזרח. גם אם זו תהיה אטלנטה שכבר ניצחה אותה העונה. המפגש השני ביניהן? ביום רביעי.
לפנייה לכתב/ת 
