הבן תבע: הוריי התחייבו לתת לי דירה במתנה

במעמד האירוסין של בנו חתם גבר חרדי על שטר התחייבות מסורתי ("וורט"). כשחלפו השנים וההבטחה לא קוימה, הגיעה המשפחה לביהמ"ש

עו"ד גדלי סולןפורסם: 30.03.15 , 19:49

לפתחו של בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב הונחה מחלוקת בין זוג חרדי צעיר לבין הוריו של החתן, על רקע התחייבות של ההורים להעניק דירה במתנה לבעל ולאישה. השופטת ורד שביט פינקלשטיין ניסתה לשים קץ לסאגה המשפחתית והחליטה על פתרון ביניים: ההורים ישכירו את הדירה ויעבירו מעתה והלאה את שכר הדירה לבנם ולאשתו.

פסקי דין מעניינים נוספים - בערוץ משפט ב-ynet:

שורש המחלוקת במסיבת האירוסים של הזוג הצעיר ב-2003. אבי החתן חתם על שטר תנאים, שנקרא ביידיש "וורט", ובו צוין כי הזוג יקבל במתנה את הדירה שבקומה השנייה בבית ההורים. במשך שמונה שנים התגוררו בני הזוג ביישוב אחר, והאב העביר להם את דמי השכירות מהדירה, בסך 3,000 בחודש. ב-2011 עברו בני הזוג להתגורר בדירה למורת רוחו של האב, שהתחרט על התחייבותו.

תביעה:

אב העניק לבנו 2 דירות – ואז התחרט

עו"ד אסף יוחאי

בית המשפט נאלץ לפסוק בסכסוך משפחתי מכוער: גבר טען שבנו מתייחס אליו באופן מחפיר, ודרש לבטל את תצהיר המתנה שעליו חתם. מה נפסק?

תביעה: אב העניק לבנו 2 דירות – ואז התחרט

בשנים שחלפו מאז המשפחה לא הצליחה לפתור את המחלוקת שנסובה בעיקר על טיבו של הוורט: האם מדובר בהתחייבות לתת את הדירה במתנה, או שמא בהתחייבות לעזור לזוג הצעיר במגורים בלבד ולתקופה מוגבלת?

ב-2013 הגישו הצדדים תביעות הדדיות לבית המשפט. הזוג הצעיר טען שהוורט הוא מסמך משפטי מחייב – הלכתית ומשפטית. בנוסף לחיוב ההורים להעביר את הזכויות בדירה על שמם, דרשו בני הזוג פיצוי של 150 אלף שקל בגין נזקים שלטענתם נגרמו להם בשל הפרת ההתחייבות.

הורי הבעל הגישו תביעה משלהם לסילוק בני הזוג מהדירה וטענו כי הוורט אינו מסמך מחייב. לדבריהם, כוונתם היחידה הייתה לאפשר לבנם ואשתו זכות מגורים בדירה רק עד שיסתדרו, וכספי השכירות הועברו להם למשך התקופה מתוך רצון טוב בלבד.

בנוסף נטען כי האם, שחצי מהבית שייך לה, כלל לא חתמה על הוורט, כך שבכל מקרה אין להעביר את הזכויות בדירה. על כך השיב הזוג הצעיר כי בחברה החרדית נהוג שהאב חותם בשמה של האם.

התגבשה הסכמה חדשה

השופטת שביט פינקלשטיין קבעה כי הוורט הוא חוזה מחייב, הן על פי דיני החוזים והן על פי דיני המתנה. בהתייחסה לעובדה שהאם לא חתמה על המסמך דחתה השופטת את הטענות לגבי החברה החרדית בכללותה, אך קבעה שלאור עדותה של האם, שהצהירה כי היא "יודעת הכול", האב אכן פעל גם בשמה כשחתם על המסמך.

על סמך התנהגות הצדדים במשך שמונה השנים שחלפו עד שהזוג עבר להתגורר בדירה, השתכנעה השופטת כי הם החליטו לסטות מהחוזה, ולמעשה גיבשו בעל פה הסכמה אחרת, ולפיה במקום הזכויות בדירה יקבלו התובעים את דמי השכירות שלה.

משכך, נקבע, לא בוצעה הפרה של הוורט בנוגע להעברת הזכויות בדירה כטענת התובעים. רק כאשר ההורים הפסיקו להעביר לילדים את דמי השכירות, הם פעלו בניגוד להסכמה החדשה שגובשה בין הצדדים.

בסופו של דבר שתי התביעות התקבלו חלקית: השופטת קבעה שהזוג יפנה את הדירה תוך שלושה חודשים. ואולם, לאחר עזיבת בני הזוג, על ההורים למצוא שוכרים לדירה ולהעביר את דמי השכירות לידיהם, בסך שלא יפחת מ-3,000 שקל לחודש כפי שהיה לפני הסכסוך. ההורים ינהגו כך עד סוף חייהם.