"הדב פדינגטון": יש דב, ויש גם יער
בלי קלישאות דביקות מדי, או פאתוס מוגזם של מסר קבלת האחר, מצליח פול קינג להביא את "הדב פדינגטון" אל המסך, ולשמר את קסם הילדות הפרוותי. השפה הוויזואלית היפהפייה, המושפעת מווס אנדרסון, בהחלט מוסיפה להנאה
הדב "פדינגטון" ("Paddington") האחד, היחיד והצמרירי במיוחד, יוצא לבדו מהג'ונגל של פרו ונוחת בג'ונגל העירוני של לונדון, במטרה למצוא לו בית. הבית הזה, יודעים כולם, נמצא היכן שהלב, ולבו של פדינגטון, לצד סגנונו הוויזואלי המשובב - נמצא בדיוק במקום הנכון: בתרכובת המאוזנת בין עלילת אקשן שובבית, הומור בריטי מאופק ששולח לא אחת את חיציו כלפי עצמו, ומלאכת בימוי רגישה שעוטפת מסר רב רבדים של זרות וקבלת האחר. זה מתחלק בגרוננו בהנאה, בלי תחושת ההאכלה בכפית, כשהתוצר המוגמר משובב את העין, מתוק כמרמלדה וערב לחיקם של ילדים ומבוגרים שהילדות בליבם.
עוד ביקורות סרטים ב-ynet:
קורותיו של הדב הפרואני המדבר החלו אי שם ב-1958, בין דפי הספר "דב ושמו פדינגטון" שהיה הראשון בסדרת ספרי הילדים המצליחה מאת מייקל בונד. מאז שב פדינגטון להיכתב בעשרה ספרי המשך שתורגמו ללמעלה מ-30 שפות, בסדרת ספרי תמונות, בסדרת טלוויזיה ובאינספור בובות, מחזיקי מפתחות ושאר מרצ'נדייז בדמותו.
היה זה אך הגיוני שהפרק החדש בחייו של הדב המפורסם ביותר בממלכה המאוחדת ייכתב כבר למסך הגדול. מי שחתום על העיבוד הקולנועי הזה הוא הבמאי-תסריטאי פול קינג, שבעזרת מלאכת מחשבת ממוחשבת של חברת "Framestore" ("כוח משיכה") וחותמת ההפקה של סדרת סרטי "הארי פוטר", העמיד מטר וקצת של דב אולטרה-ריאליסטי שנדמה נעים כל כך למגע.
וכמו הצופים, שאגב צפייה מבקשים ללטף ולחבק את הדמות על המסך, כך גם הדב מבקש לאהוב. אל תחנת הרכבת הלונדונית "פדינגטון" הוא מגיע כשעל צווארו שלט המבקש מעוברי האורח "לדאוג בבקשה לדוב הזה. תודה", אך הנוסעים בשלהם - אצים רצים ליעדיהם, מתעלמים באגביות מן היצור הפרוותי הפונה אליהם בקולו המהוסס והמנומס, הבוקע בפועל מגרונו של השחקן בן ווישאו (על הדובית-העברית הופקד מיכאל אלוני, שתהיות בדבר משמעות המעבר מחיתוך הדיבור הבריטי, שבעורקיה של הדמות, לדיבוב בעברית מדוברת, בהחלט במקום).
במערכה הקודמת פגשנו בלוסי (בדיבובה של אימלדה סטונטון), דודתו הדובית והפסיכולוגית למראה של פדינגטון אשר אחר רעידת אדמה הרסנית שלחה אותו הלונדונה, עם מזוודה עמוסה בצנצנות ריבה וחלום אנגלי לפתיחות וקבלה. כעת, בסצנת תחנת הרכבת המתחילה כקצבית והופכת מנוכרת, נדמה כי הגיעה שעתו של האחיין הקטן לפגוש בשברו.
ואז, התקווה נכנסת לתחנה. זוהי משפחת בראון, משפחה בריטית נורמטיבית לכאורה אשר כנגד כל הסיכויים פותחת בפני הדב את הדלת ובהדרגה גם את הלב. ובבית המשפחה - כמו גם מחוצה לו וברחבי העיר הגדולה - הסכנות אורבות בכל פינה: בחדר האמבטיה שהופך לאוקיינוס של טעויות, בשואב האבק הידני שבידי הדוב הופך לכלי תעופה או בקריאה המילולית מדי של שלט הרכבת התחתית, "הישאר על צד ימין", שמסתיימת בתחתית המדרגה.
בכל אלו ועוד, ניכר כי פדינגטון הוא האויב הגדול ביותר של עצמו. בשונה מוחלט מגינוני הג'ורה של "טד" (”Ted”), הדוב האמריקני והוולגרי לבית סת' מקפארלנד שמצטלם בימים אלו לסרט ההמשך, פדינגטון דווקא מניח כי בבריטניה יש להתנהג כבריטי, ומנסה בכל כוחו להיטמע. מה לעשות שאותה 'בריטיות' קפוצה ומאופקת היא על המוקד הקומי והמעט סאטירי שבסרט, וכך, מהדהדים כישלונות הסלפסטיק החינניים כל כך של הדוב הן את זרותו והן את אורחותיה של החברה המערבית, שאינם בהכרח ברורים מאליהם לזר המגיע מרחוק ומבקש להשתלב.
סכנה נוספת שנמצאת שם בחוץ היא מליסנט, הנבלית הראשית והפחות או יותר יחידה בסרט. זו, בגילומה של ניקול קידמן, שמה לה למטרה לתת לדב את הבית שלא ייחל לו: ארון פוחלצים שקוף במוזיאון הטבע הבריטי, שהפך ברבות השנים לאחד הלוקיישנים היותר נחשקים בקולנוע. דווקא הסצנות המובלות על ידי המוטיבציה הזדונית הזו הן מהחלשות ב"פדינגטון", בעיקר משום ההתפתחויות העלילתיות הצפויות. ועדיין, מצליחות אלו לחלץ רגעי משחק מצוינים מקידמן, בגלמה מעין קרואלה דה-ויל פינת אנה וינטור, כמו גם כמה אתנחתות טריוויה משובבות של 'קולנוע בתוך קולנוע', עם מחוות לסרטים קודמים כ"שודדי התיבה האבודה", "ג'יימס בונד" ו"משימה בלתי אפשרית".
מחווה קולנועית נוספת בסרט היא לסגנונו הוויזואלי המובחן של הבמאי ווס אנדרסון. הצבעוניות הפסטלית, ההקפדה הפדנטית על התלבושות ועל שאר אביזרים 'בוני עולם', תנועות המצלמה והאקסצנטריות הקלה בה ניחנות כל הנפשות הפועלות (שמקבלות את רעיון הדב המדבר בשלוות נפש מפתיעה) - כל אלו הושאלו מארסנל הכלים של אנדרסון בכדי להפוך את לונדון של "פדינגטון" לממתק-עיניים עם נגיעות של נוסטלגיה, מבלי שתאבד האחיזה במציאות בת ימינו.
אחת הסצנות היותר "אנדרסוניות" בסרט היא סצנת בית הבובות המופיעה מפורשות ב"ממלכת אור הירח" ובוורסיות שונות ב"מר שועל המהולל" וב"עמוק במים". זו מציגה גרסה ילדותית-מיניאטורית של בית המשפחה, בתוכה נעה המצלמה לאורך ולרוחב הפריים ומציגה שגרת יום יום עמוסה בצבע ובמרקם. קסם הילדות מקבל תפנית היסטורית כאובה בסצנת חנות העתיקות. שם, בתוך קרון של רכבת צעצוע, ניצת זיכרונו של ילד יהודי, שנשלח לבדו עם שלט על צוואר באותם "משלוחי ילדים" (הקינדר-טרנספורט) שיצאו משטחי גרמניה הנאצית לבריטניה בטרם פרצה מלחמת העולם השנייה.
לא קלה היא הזרות במקום חדש לגמרי. קשה עוד יותר העברתם של המסרים הללו מן הדף אל הבד מבלי להיגרר לפאתוס, דרמטיזציה או שאר תכתיבים מסחריים ממגנטי קהלים. כשאלו נעטפים בכל כך הרבה יופי, בהומור חכם ודינמי שמרעיד את הבטן ובלי טיפה של קיטש, לא נותר אלא להסיר את המגבעת האדומה אל מול הסוכרייה הקולנועית הקטנה והמתוקה הזו, שמסתיימת בנימה אופטימית נטולת ציניות ומשאירה אותנו עם טעם של עוד.
