התשובה הפמיניסטית ל"כוס של אליהו"

בכל שנה לפני חג הפסח, בשנות ילדותי בבית הספר היסודי בבת-ים, הייתי שבה הביתה מבואסת ועצובה. המורה הייתה תמיד חוזרת ומספרת כי בכל בית יהודי טוב מניחים במרכז שולחן הסדר כוס מיוחדת לאליהו הנביא ופותחים לכבודו את דלת הבית. הוא מגיע, רואה ואינו נראה, טועם מן היין ומברך את בני הבית. ואני הייתי מבינה מייד: הלך עלי! לבית שלנו הוא לא יגיע וגם לא יברך - לא אותי ולא אף אחד מבני משפחתי. אצלנו לא נהגו להניח על השולחן כוס בשבילו.

<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>

אירוע זה היה מהגורמים העיקריים שדרבנו אותי להפוך לחוקרת של המנהגים בעדות ישראל, מקורותיהם ומשמעויותיהם. כך הסתבר לי שלא רק אצלנו, משפחה יוצאת איראן, לא הייתה בגולה כוס של אליהו הנביא, אלא גם בקהילות מזרח רבות אחרות (כגון עיראק, כורדיסתאן, תימן ואפגניסטן).

קראו עוד בערוץ היהדות :

אסון בלוויית "פוסק הדור": אברך נמחץ למוות

פרויקט ארבעת ה(ר)בנים

כל מה שרציתם לדעת על פסח

המנהג, מתברר, התחיל בקהילות אשכנז - והוא כבן חמש מאות שנה בלבד. רק במאה השבע עשרה התפשט - ומאוחר יותר הגיע לחלק מהיהודים בארצות המזרח שהיו בקשר עם הקהילות במערב.

מה מקורו של מנהג זה? בליל הסדר נוהגים לשתות ארבע כוסות יין כנגד ארבע לשונות של גאולה שנאמרו ביציאת מצרים ("וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם, וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם, וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה, וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים, וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם). אולם בהמשך מופיעה לשון גאולה חמישית, הקשורה בהגעה לישראל ("וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל-הָאָרֶץ"), ובין החכמים הייתה מחלוקת אם יש לשתות ארבע כוסות או חמש.

למה כולם מחכים לאליהו?

הכוס החמישית, השנויה במחלוקת, קיבלה את השם "כוס של אליהו הנביא". מאחר שאין פסיקה סופית כיצד יש לנהוג בסוגיה זו, מוזגים אותה אך אין שותים ממנה. כשיבוא אליהו הנביא, באחרית הימים, הוא יפתור לנו את כל הספקות ההילכתיים - ובא לציון גואל! הסבר זה, המיוחס לגאון מווילנא, קושר את הכוס לאליהו בזכות ההמתנה להכרעתו ההילכתית.

היו פרשנים שקשרו את הכוס לאליהו הנביא באופן אחר: על פי המסורת, כשם שהישועה ממצרים התרחשה בחודש ניסן, גם הישועה לעתיד לבוא תתרחש באותו המועד ("בניסן ניגאלו ובניסן עתידין להיגאל"), ולפי המקרא, אליהו הוא מְבַשְּרוֹ של המשיח ("הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם יְהוָה הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא"). לפיכך ניקראת כוס הגאולה באחרית הימים על שמו.

במחצית השנייה של המאה העשרים הגו נשים יהודיות באמריקה מנהג חדש: "כוס למרים הנביאה" - לצד כוסו של אליהו. מקובל למלא אותה במים חיים - זכר לבאר של מרים שלפי המסורת הייתה נודדת עם בני ישראל במדבר הצחיח ומרווה את נפשותיהם.

בזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל ממצרים

מרים היתה מנהיגה בזכות עצמה ואחת משלושת המנהיגים ששלח ה' לגאול את עם ישראל ממצרים. הופעותיה השונות במקרא קשורות למים: היא מצילה את משה בתיבה כשהיא מתייצבת על היאור וצופה בו, ומאוחר יותר מציעה לבת פרעה את אימו יוכבד כמיניקת; לאחר קריעת ים סוף היא סוחפת את נשות ישראל במחול ושירת הודיה לאל על שפת הים, ולאחר מותה מסופר על צמאונו של העם למים. חז"ל הסיקו מכך שבאר מרים הפילאית היתה מרווה את העם בצמאונו לאורך המסע הארוך בישימון, ומשנפטרה - פסקו המים.

על פי התלמוד הירושלמי עם כניסתם של בני ישראל ארצה נגנזה בארה של מרים לתוך ים כינרת. רבי יוסף קארו מציין את המנהג לשאוב מים מהבאר במוצאי שבתות ולשתות מהן בעקבות האמונה, כי בארה של מרים מתגלגלת בכל הבארות ומעניקה למים סגולות.

כוס מרים מסמלת איפוא חיים, מרפא, ישועה ומנהיגות נשית. היא מביעה הכרה בתפקידה הנכבד של מרים בגאולת מצרים ומייצגת את חלקן החשוב של הנשים היהודיות במסורת הדורות.

שִׂימוּ כּוֹס לְמִרְיָם / אֶסְתֵּר שְׁקָלִים

כּוֹס מַיִם חַיִּים

לְאֶמוּנָה, מַרְפֵּא וְאַהֲבָה

עֲלִי בְּאֵר עֱנוּ לָהּ

שִׂימוּ כּוֹס יְשׁוּעוֹת

לְמִרְיָם

הַמְּחוֹלֶלֶת

גְּאֻלָּה עִם אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה

עוֹלָה מִן הַמִּדְבָּר

קוֹלַחַת וּמְפַכָּה

בְּלֵיל הַסֵּדֶר

שִׂימוּ כּוֹס לְמִרְיָם

הַנְּבִיעָה

הָרֹאשָׁה

מִמֶּנָּה נִשְׁאַב

תַּעֲצוּמוֹת לִרְוָיָה

הָשַׁתָּא הָכָא

בְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל

בְּנוֹת חוֹרִין

אסתר שקלים היא מרצה, משוררת וחוקרת קהילות ישראל