"הרב שהדליק בי אש גדולה". הרב שרלו נפרד מרבו
הוא הגיע מחוץ לארץ, אני הייתי ה"צבר". הוא הביא את משנתו הקיומית של הרב סולובייצי'ק, אני צמחתי במשנתו הלאומית של הרב קוק. והוא היה האדם היחיד שרעדו לי הרגליים בעומדי לפניו. מכוחו של מורנו ורבנו, הרב ליכטנשטיין, אנו נעים בכיוונים השונים שצמחנו. היום כבתה האש שבראש ההר
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
הוא בא מחוץ לארץ, במובן הרחב והעמוק של המילה. אני צמחתי בארץ, במובן הרחב והעמוק של המילה. הוא בישר בעולמנו את משנתו הקיומית האקסיסטנציאלית של הרב סולובייצי'ק; אני צמחתי במשנתו הלאומית והחזונית של הרב קוק. הוא הביא בכנפיו את האנליטיות האינטלקטואלית הטוטאלית; אני חיפשתי בימים אלה גם את הריגוש. הוא נתפש (לא עלינו) כ"שמאלני"; במקום שממנו אני באתי, זו הייתה העברה החמורה ביותר. ואף על פי כן, הוא היה האדם היחיד שרעדו לי הרגליים בעומדי לפניו, על אף שלא היה בדמותו ולו מרכיב אחד שאפילו מזכיר צל-צילו של איום.
האם יש פתרון לתעלומה? אנסה לגשש. בראש ובראשונה, הוא היה צדיק. הוא לא עשה מופתים, הוא לא ברך ברכות, הוא לא היה מיסתורי או עטוף בהילה. הוא היה צדיק, שקוף, עם יושרה טוטאלית, לא מחניפה, תובעת, אנושית, בלי פוזות.
בכלל. הישרות שלו והאתיקה שלו, המוסריות שלו והנקיות שלו היו מופתיים. חד-משמעיים, ובד בבד מלאי חסד וחמלה ואנושיות. והכל עטוף בענווה, באי-החשבה עצמית, בתפאורה מצומצמת מאוד-מאוד.
מורנו הגדול לא ברח
ישרות זו לא נעלמה ממנו בשעה שהוא פגש את התורה, בתחומים המורכבים ואף הקשים שלה. הוא היה אמיץ דיו לשאול את השאלות הקשות, להסכים לקבל את האמת מכל מי שאמר אותה, בין בעולם התורה ובין בעולם התרבות הכללית, שהוא היה חלק בלתי נפרד ממנו.
מעבר לכך, הוא פתח בפנינו את שערי התורה במובן האינטלקטואלי שלה. ראשית, בהתמסרות הבלתי נלאית ללימוד תורה, לעיסוק בה, למציאת טעם מחודש בה מידי יום ביומו, להתמדה ולעמקות בה. מתוך כך הוא פתח בפנינו את עולם היושרה המחשבתית – זו שאינה מזייפת, שבוחנת כל טיעון בקפדנות, שאינה הולכת שולל אחר מילים יפות וחלולות, אלא מבקשת את הסיווג, הדרוג, השיפוט, הניסוח היורד לפרטים, והמנתח את הטקסט באיזמל מנתחים מדויק. הוא זה שהראה לנו כיצד מצרפים אות לאות, מילה למילה, משפט למשפט, טיעון לטיעון, ובונים ממנו עולם מלא.
ומורנו הגדול לא ברח. במקום שבו היה צורך להתייצב ולטעון את טענותיו – הוא התייצב. רחוק מפוליטיקה מעשית; רחוק מבקשת הכוח והעוצמה; רחוק משימוש בכלים אחרים מלבד הדבר כשהוא לעצמו. הוא לא ברח מלעסוק בסוגיות הקשות ביותר שהטרידו אותנו, ולטעון דברים שלעתים היו לא פופולאריים.
מבקשי פניו
אחד המדדים לנוכחותו של איש אמת בתוכנו, הוא היכולת להיות גם בעל אירוניה עצמית. בשנים האחרונות שמעתי ממנו כי פלא הוא בעיניו כיצד הפך הוא – שהלבישו עליו שלא בצדק את עמדת הרב המודרני הליבראלי - לשמרן שבשמרנים, על אף שלא שינה את עמדותיו. ההערכה כלפיו הלכה והתעצמה, וככל שהיא גברה – נעשה קולו צלול יותר וברור יותר, עד לתחילת שקיעתו לפני כמה שנים.
מעגלים אין-סופיים הקיפו את מורנו הגדול. ראשית – משפחתו המיוחדת, העוצמתית, ההולכת בדרכו ובדרכה. שנית – מעגל ישיבתו המופלאה, ישיבת הר עציון, על בוגריה, ממשיכי דרכה, ותלמידיה כיום. שלישית – מעגל ה"בעלי בתים" של הורי הישיבה, תומכיה, העולים הרבים מארצות הברית ועוד ועוד. רביעית – כל מבקשי האמת הזהירה והמזהירה שבדבריו.
ועוד ועוד מעגלים, בין שהם בני ברית ובין שאינם בני ברית. שמו היה ידוע בעולם האינטלקטואלי כולו, וקשה למנות את מספר מאמריו וספריו והרצאותיו והשפעתו על העולם הפילוסופי, האתי, האמוני וההלכתי, ובעיקר – הלמדני.
האש כבתה ונדמה
לא הייתי בסביבתו הקרובה בשנים האחרונות. הלכתי בדרכים אחרות. ואף על פי כן – קשור הייתי בו בכל נימי נפשי.
אימי זכרונה לברכה הייתה אומרת אחר כל הרצאה שלי שנכחה בה, כי היא שומעת אותו מדבר מתוך גרוני.
תעלומה זו מתבהרת בצערי העמוק ביום פטירתו. ייחודו בהעמדת תלמידים ממוצה בהלכות הדלקת המנורה "מדליק – עד שתהא שלהבת עולה מאליה". להבה גדולה הוא הדליק בנו, מדמותו המופלאה, דרך עולם המידות והמוסר, ועד פיסגת התורה המאירה שלימד אותנו, והוא העמיד אותנו על רגלינו שלנו עצמנו.
ממרומי פיסגת גוש עציון אליו היה קשור הרב מיום עלייתו לארץ, הוא נשם את אוויר הפסגות העילאי, והנשים בו את כולנו. אש גדולה וצנועה הוא הדליק בנו, ומכוחו אנו נעים בכיוונים השונים שצמחנו. הוא זה שהפגיש אותנו עם הפסגות, וכיום האש העלומה שבראש ההר כבתה ונדמה.
