לא עוזבים את אמא: "הם המצבה החיה של אוריאל"
כבר 17 שנים החברים של אוריאל הם המשפחה של מרים פרץ. יחד הם שמחו בחתונתו של האח, אלירז; יחד בכו על נפילתו - ויחד רקדו לפני כחודש בשמחת נישואי האח הצעיר, אביחי. מבחינתם, הדבר החשוב ביותר שהשאיר להם אוריאל, זו הרעות. "כשאני רואה אותם, אני רואה את אוריאל. הוא חי!"
הם נפגשו לפני 20 שנה. כל אחד הגיע מרקע אחר, וסביר שדרכיהם לא היו נפגשות לעולם אלמלא בחרו להתגייס לפלס"ר "גולני". אבל מאז נפילתו של אוריאל פרץ, חברם לצוות – התהדק הקשר ביניהם, וכבר 17 שנה שהחברים של אוריאל לא עוזבים את המשפחה. יחד הם שמחו בחתונתו של האח, אלירז; יחד בכו על נפילתו - ויחד רקדו לפני כחודש בשמחת נישואי האח הצעיר, אביחי.
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
"כששואלים אותי מה נותן לי כוח, אני רואה את הבחורים האלה. הם שנותנים לי כוח", אומרת מרים פרץ ל-ynet ו"אורות - טלוויזיה יהודית". "מבחן הרעות בעיניי לא היה בסיירת גולני, אלא לאחר נפילתו של אוריאל. הם חיים אותו - כל אחד בדרך שלו".
יום הזיכרון בערוץ היהדות :
- "הקברים השקופים" של ישראל: מי מניח נר על קבר החלל החרדי?
- אמני ישראל עם משפחות הנערים החטופים: שיר אחדות
- הדר גולדין ז"ל: שיר החתונה הפך לשיר פרידה
עודד בשן, אחד החברים לצוות, מספר על הרעות שאין לה סוף: "ליווינו אותם בהרבה מאוד רגעים, רובם מאוד עצובים. הם בחרו להמשיך לחיות, ואנחנו מרגישים קרבה גדולה", הוא אומר, ומוסיף: "ואני חושב שיש פה גם הרגשה של מחויבות. שאנחנו נשארנו, והוא הלך".
בשן שירת כמפקד צוות בלילה שבו נהרג אוריאל. בין פקודיו היה אלירז. "ואני עם בומבה בבטן, ויודע שבו בזמן אח שלו מנווט אצלי, וחייב לעשות את הסוויטץ' בין ההבנה שאיבדתי חבר, לידיעה לידיעה שאני צריך לבשר את הבשורה הנוראה הזו לאחיו".
יוסי אדמוני אומר ש"הרגיש פתאום איך זה להיות אח גדול", כדבריו, "כי יש אחים קטנים בבית, ובאיזשהו מקום אתה חושב: מה היה אוריאל עושה בבית שלי, לאחים שלי, אם אני הייתי נהרג", ורז גלברט קובע: "מהנקודה הזאת משהו השתנה. נכנסנו למשפחת השכול".
"סודק לך משהו בלב"
לפני כחודש, ביום חתונת בנה הצעיר, סיפרה מרים פרץ לחברים הלוחמים של אוריאל על הקושי: "אומרים לי -
חיתנת את כולם, ואני אומרת: לא. לא זכיתי לחתן את אוריאל. לא חיתנתי את כולם. אני רוצה לצעוק: לא! יש ילד אחד שלא זכה".
"כל הקלישאות של ימי הזיכרון, שהוא נשאר ילד, הופכות למוחשיות משנה לשנה", אומר עוזה גרי. "הוא באמת נשאר ילד. אנחנו כבר נפגשים, ויש לנו ילדים, והוא עדיין שם".
החברים מספרים על אוריאל האידיאליסט, שהאמין במשימה ובתרומה עד למחיר הגבוה ביותר. "זה די מובן לי, והאמת היא שגם לאוריאל זה היה די מובן", אומר אדמוני. "תשמע, באמת היה לו ברור שהוא הולך למות".
"השאיר לנו את הרעות"
גלברט אומר מנגד שמעולם לא הגדיר עצמו כלוחם. "אני אדם שבאיזשהו שלב עצר את חייו והלך לצבא. לא
קיבלתי את המוות של אוריאל כלוחם, קיבלתי את המוות של אוריאל כחבר, וזה קודם כל סודק לך משהו בלב... מדהים שאוריאל פעל לפי עקרונות ולפי ערכים, שילד בן עשרים בדרך כלל לא פועל לפיהם".
"הדבר הכי יפה שהוא השאיר לנו זו הרעות", אומר גרי. "בזכותו התגבשנו כמו שהתגבשנו. הבסיס הערכי הוא משותף. לא משנה מאיפה אתה בא".
ומרים פרץ חותמת בהתרגשות: "כשאני רואה אותם, אני רואה את אוריאל. הוא חי! הם מעניקים לי את החיות של אוריאל. אני הכי גאה כשאני יודעת שהם המצבה החיה של אוריאל. אז אני יכולה ללכת לעולמי בידיעה שנשארו פה אנשים שאוריאל הוא חלק בלתי נפרד מחייהם".
לפנייה לכתב/ת 
