"תפוחים מן המדבר": קונפליקט מוכר וממוחזר
עם כל הסימפטיה שהעיבוד הקולנועי לספרה של סביון ליברכט מעורר, מדובר על סרט ששייך לקולנוע הישראלי המיושן והדמגוגי. העלילה שמציגה קשר בין חרדית לחילוני, לא מחדשת דבר אודות הפער המורכב בין שני העולמות
"תפוחים מן המדבר", סרטם של אריק לובצקי ומתי הררי לפי נובלה מאת סביון ליברכט - שגם כתבה את התסריט, מציב במרכזו קונפליקט ישן ומוכר: חרדים מול חילונים, ספרדים מול אשכנזים, אנשי ישיבה מול בני קיבוץ. אך אף שזהו סרט מהנה לצפייה, אין בו דבר החורג מהצגה סטריאוטיפית של דמויות וסיטואציות, ונדמה כאילו קהל היעד שלו הוא בני נוער ומורות התרות אחר נושאים לשיעור חברה.
ביקורת סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet:
- "מרדף לוהט": כוכבות חמות, סרט קר
- "הזדמנות נוספת": בייבי לאניסטר
- "הון אנושי": שווה להשקיע בסרט הזה
יתר על כן, עם כל הסימפטיה שהסרט מעורר, נראה שעולם הייצוגים שלו, בעיקר ככל שהדברים אמורים בקהילה הספרדית-חרדית בירושלים, לקוח היישר מהקולנוע הישראלי המיושן והדמגוגי שלפני שני עשורים ויותר. ההעמדה של עולם הערכים החילוני כנעלה ומתקדם יותר מזה החרדי, והצגתו של אבי המשפחה הספרדית כצאצא ישיר של סלאח שבתי, הופכים את "תפוחים" לפשטני.
במילים אחרות, "תפוחים מן המדבר" קרוב יותר ברוחו לסרט כ"אהבה אסורה" (1997), שתיאר את עלם החמודות החילוני, למעשה חרדי שהתפקר, כמי שגואל את הנערה החרדית המתאהבת בו. זאת, לעומת סרטים כ"אושפיזין" (2004) ובמיוחד "חופשת קיץ" (2007), שסיפקו נקודת מבט דיאלקטית יותר על העולם החרדי.
במרכז הסרט ניצבת רבקה בת ה-19 (מורן רוזנבלט), הבת היחידה של משפחה ספרדית-חרדית בירושלים, שהולכת ונכבשת בחשאי בקסמיו של העולם החילוני, המיוצג פה באמצעות חוג ריקודי עם. שם היא גם פוגשת בדובי (אלישע בנאי), קיבוצניק מהדרום הלומד באוניברסיטה העברית, ובין השניים נרקם סיפור אהבה.
כאשר היא מואסת באביה העריץ (שלומי קוריאט) המתכנן להשיאה לאלמן מזדקן, רבקה בורחת מהבית אל הקיבוץ, ומתעתדת להתחיל שם בשירות לאומי. מי שמנסות לסייע לה לגשר על הפערים בין שני העולמות הן אמה (ריימונד אמסלם) ודודתה הרווקה והפיסחת (עירית קפלן המצוינת), שהן אחרי הכל, קורבנותיו של אותו דיכוי גברי-פטריארכלי ממנו מנסה רבקה להיחלץ. חבל, על כן, שמערכת היחסים בין האם ובתה נותרת בסרט בבחינת פוטנציאל דרמטי בלתי ממומש.
ואמנם, מה שחסר בסרטם של לובצקי והררי (שביימו במשותף גם את "בלאק ג'ק" ו"החשוד האחרון") הוא מורכבות.
הצגתו של האב כשמרן וחשוך מול תיאורה של הבת כמרדנית ודעתנית, הופכים את הדרמה המשפחתית לבסיסית מאוד ולנטולת קונפליקטים של ממש. רידוד זה של פני הדברים רק מחזק את התחושה שהסרט נועד בעיקר לתלמידי חטיבות הביניים והתיכונים, שדמותה של רבקה קרובה אליהם בגילה ובמצוקותיה. אין בכך, כמובן, כל רע, אלא שבעבור הצופה המבוגר יותר, נדמה מהלך העניינים צפוי ומוכר.
חבל, על כן, שליברכט התסריטאית לא בחרה בדרך תובענית יותר. להביא את הסיפור מבעד לעיני האב דווקא,
או האם הנקרעת בין הזדהותה עם מהלכי השחרור של בתה, לבין מחויבותה לשמירה על שלמות המשפחה. כתוצאה, נהפכות הדמויות הללו לשטחיות, למייצגות של תפיסה "חיצונית" את החברה הספרדית-חרדית, ולמשרתות את הדילמה שאינה-ממש-דילמה של הבת המואסת בעולם הדכאני והסגור שבו היא חיה.
עם זאת, יש משהו חביב בנאיביות של "תפוחים מן המדבר", ואף כי הסרט נעדר עומק - הוא מבוים ועשוי כהלכה באופן שעשוי להשכיח את מגבלותיו. במיוחד הוא נשען על משחקן של מורן רוזנבלט כרבקה ושל ריימונד אמסלם בתפקיד האם, שתיהן נפלאות, שמצליחות להפוך את הדמויות הרדודות שהן מגלמות, למשכנעות. נוכחותו של אלישע בנאי משרה אף היא אווירה נעימה על הסרט, אך הופעתו של צבי שיסל הוותיק בתפקיד אביו, נדמית כהברקת ליהוק שלא לגמרי צלחה - בעיקר משום שהשחקן המיתולוגי מאכלס פה שתיים ורבע סצנות קצרצרות וחסרות משמעות של ממש.
