שידוך משמים: העולם החרדי נחשף בספר
ספר הביכורים של חדווה ברגמן, שפורסם בשם בדוי, מציג גיבורה בודדה שחיה לצד החיים, שמחפשת חתן חרדי בסיטואציה בלתי אפשרית. אך מתוך הסיפור האישי, המינורי, עולה ביקורת על המגזר: "החינוך של החברה החרדית אומר שאת צריכה להצניע את עצמך. ויש לזה השלכות קשות על מה שנשים חושבות על עצמן, ועל היכולות שלהן". ראיון
מי מכם שיקרא את ספרה של חדווה ברגמן "אוויר בצורת נערה", מבטיח לעצמו קריאה בלתי שגרתית, ממגנטת כמעט, שטומנת בחובה מועקה גדולה. ספר הביכורים הזה, שאולי נדיר למצוא כמוהו סביבנו, יצא, כמו ספרי ביכורים טובים אחרים, בשקט מופתי.
על אף חודש ספרי הביכורים המבורך, שנחגג על ידי הוצאות ספרים אחדות באפריל האחרון, על הספר הזה (שראה אור בהוצאת כנרת זמורה-ביתן) אולי לא הייתם שומעים. כי הסופרת שכתבה אותו, לא באמת רוצה שנכיר אותה. אולי כי המצב הקיומי העולה מן הדפים, קרוב מדי למצבה האישי שלה. אולי כי יש נושאים שניתן לדבר עליהם רק באמצעות שמות בדויים. אולי כי סתם, בלי סיבה מוצדקת, הספר המינורי והיפה הזה, יכול ללכת בקלות לאיבוד בין מדפי הספרים והמבצעים.
חדווה ברגמן, הגיבורה הנושאת את שם העט של המחברת, היא בחורה בת עשרים וחמש שמחפשת חתן. אבל בניגוד לכל בחורה חילונית שמחפשת חתן בעיר הגדולה או בכפר הקטן, נדמה שחדווה ברגמן מחפשת אותו, על פני שניים עשר פרקים המסודרים כחודשי הלוח העברי, בין קירות עבים של בטון. קירות שמוצבים בינה לבין העולם שבו היא חיה. בינה לבין תפישת עולמה וחלומותיה. ובעיקר, בינה לבין עצמה.
"הגיבורה", כך מספרת ברגמן המחברת בשיחה עמה, "היא לא דמות מייצגת במגזר החרדי. כמובן שהיא חרדית, מה שמשפיע על תפישת העולם שלה ועל הרצון העז שלה לחפש חתן, כי בלי חתונה היא לעולם לא תהיה חלק אמיתי מהקהילה שבה היא חיה. אבל המצוקות שלה והדברים שהיא מתמודדת איתם יכולים לאפיין כל בחורה אחרת בכל מגזר אחר, בכל מקום בעולם. היא מופעלת מתוך בדידות גדולה, והיא לא מוצאת את עצמה כי היא רואה ייאוש בכל מקום".
אך הייאוש הזה לא צריך להטעות או להפחיד את הקוראים של "אוויר בצורת נערה". הקריאה בו מעבירה חוויה חזקה כל כך, דווקא מפני שאין בו, מבחינת עלילתית לפחות (וזה לא ספוילר, זה המצב הקיומי של הספר) שום נחמה. אבל "האין נחמה" הזה כתוב היטב, מעורר מחשבה, ננעץ בלב, ומלווה את הספר למקומות אחרים, שפותחים סדקים של קשב שרק ייאוש אמיתי יכול לעורר.
במיוחד בקטעים שבהם ברגמן מתארת את האושר, השפיות והשמחה של הסובבים אותה: "ואני זוכרת את המשפט שרבקהל'ה אמרה באחד הימים האחרונים של כיתה י"', שמי שמסיימת את הסמינר ואין לה עבודה והיא לא נשואה או מאורסת - בשביל מה יש לה לקום בבוקר. מעניין מה היא היתה אומרת על מי שסיימה את הסמינר לפני ארבע שנים ועדיין לא התחתנה. לפחות יש לי עבודה. עבודה טובה אפילו, גם במונחים של הסמינר".
הגיבורה של "אוויר בצורת נערה" עובדת בחברת מחשבים במשך שעות ביום, כל יום. היא בת לאשת חינוך ולאב פקיד ויש לה אחות אחת, נשואה ואם לילד. היא חיה בבני ברק, לובשת חצאיות, וכל עולמה מתנהל, בצורה אוטומטית, מפחידה, מנוכרת - אבל גם נוגעת ללב כל כך בכנות הפוצעת של הכתיבה של ברגמן - סביב הניסיון הכמעט בלתי אפשרי למצוא חתן.
הגיבורה של ברגמן נראית בסדר. היא גם מתנהגת בסדר. והיא רואה את העולם דרך עיני רנטגן, אבל נראה שהוא לא תמיד מזהה אותה בחזרה. תוך כדי תיאור הווי החיים במשרד המעורב בדתיים-חילוניים, מערכת היחסים שמועברת בעקיפין בינה לבין הוריה וחברותיה, אזכורי החגים והמנהגים הדתיים שמלווים את שגרתה, ומשמחים וגם מכבידים עליה, היא יוצאת לבליינד דייטים של שידוך. דייטים שיכולים להיות טראומה גדולה מאוד, למי שחיה לצד החיים. וכך העלילה נוסעת, בין רגשות קשים לרגעים פשוטים, יום-יומיים. בדומה לגיבורה הבדויה שלה, ברגמן התחנכה בציבור החרדי-ליטאי, למדה בבית יעקב ובסמינר, ובשונה ממנה - כיום היא רווקה שחיה לבדה, ולא לצד הוריה, באותו בית שבו גדלה.
ימים אפורים
העולם החילוני אף הוא חודר לספר. דרך שירים של חילונים באוטובוס, דרך מפגש עם קולגות במשרד, דרך חלום סמוי ובלתי ממומש, אולי, להתנתק מהחיים האלה, ולחיות חיים אחרים, שאולי דרכם, אפשר לבחור אחרת, או פשוט לחיות בתחושה אחרת, חופשית יותר.
*
"באוטובוס שוב מתנגן השיר הזה שמשמיעים כל הזמן: אין לי אוויר, אין מנוחה בלעדיך, הימים שלי יהיו אפורים, אין משמעות, אין כוונה בדבריך, הימים שלי יהיו אפורים. זה בדיוק מה שקרה לימים שלי, נהיו אפורים. נראה לי שהחורף הזה אפור יותר מחורפים קודמים, כמעט כל הזמן השמיים מעוננים. והימים דומים כל כך זה לזה, שום דבר לא קורה בהם. אבל אל מי היא פונה, מי זה המישהו הזה שאין מנוחה בלעדיו, שאין כוונה בדבריו. זאת ששרה את זה בטח לא מתכוונת לקב"ה. כנראה שהיא מתכוונת למישהו שעזב אותה". (מתוך "אוויר בצורת נערה").
*
לגיבורה שלך אין זכות קיום בלי חתונה. מה זה אומר מבחינתך על נשים במגזר החרדי?
"זאת אחת הביקורות המרומזות שלי בספר כלפי הציבור החרדי. אין בו מקום לשונות. במקום שבו גדלתי, רוב הבנות התחתנו בגיל 21. מי שהתעכבה עם החגיגה לעוד כמה שנים, מיד צפו כל הפגמים שהחברה רואה בה: היא כל כך מוצלחת שהיא לא מוצאת מישהו מוצלח כמוה - זאת התשובה הפוליטקלי קורקטית. אבל בדרך כלל מדברים על הבחורות האלה דברים פחות נעימים. שהיא בררנית, נגיד. שיש בה פגם כלשהו, ולכן גברים לא רוצים אותה".
וחדווה ברגמן מאשימה את עצמה על כך שהיא רווקה.
"נכון, ובגלל ההאשמה העצמית הזאת, היא יכולה לייצג כל בחורה רווקה, שרואה את עצמה כמבוגרת וכמי שאיחרה את הרכבת. במגזר החרדי את נהיית מבוגרת מאוד מהר אם לא התחתנת. יש לה תפישה מאוד קשה כלפי עצמה והיא מחפשת את הסיבות מדוע היא לבד. אולי בגלל שהיא לא התפללה מספיק. אולי בגלל שהיא גרועה בדייטים של השידוכים. אני מכירה סביבי בנות חרדתיות שיצאו לדייט ובאמת מצאו את האהבה הכי גדולה של החיים שלהן. לציבור החילוני זה אולי נשמע מופרך, איך אחרי כמה פגישות מחליטים להתחתן ולחיות כל החיים ביחד. התפישה של השידוכים מחוץ לחברה החרדית היא מאוד בעייתית, וזה ברור לי.
*
"אני אומרת לה שאני אחשוב על זה, אבל אני לא. אני חייבת להתחתן עם מישהו חכם, מישהו שלומד ממש טוב. כי אני לא חושבת שאני אהיה מאושרת עם מי שאני אתחתן איתו, אני לא חושבת שיהיה לי על מה לדבר איתו או שהוא יבין אותי. אז לפחות שהוא יזכה אותי בעולם הבא. הרי לבד אני לא יכולה לזכות בעולם הבא, ככה גברת צימרמן אמרה לי בשיעורי יהדות. היא הביאה ציטוטים מהגמרא, התורה מגינה ומצילה, רק בזכות התורה אפשר להגיע לעולם הבא. אבל מה עם התפילות והמצוות שאנחנו עושות, שאלתי אותה פעם. היא חייכה חיוך כזה שמחייכים כשמסבירים משהו לילדים, ואמרה שזה חשוב, בוודאי, אבל זה ממש לא באותה דרגת חשיבות של התורה שהגברים לומדים". (מתוך "אוויר בצורת נערה").
*
"אבל נערה חרדית חולמת כל החיים שלה על החתונה, מפני שהיא חושבת שהנישואין יתנו לה אושר והגשמה עצמית. וזה יכול להיות עצוב, שאת מוצאת את עצמך כמה ימים אחרי החופה ורואה שזה לא ככה. אבל בחורות, וגם בחורים, שגדלים לתוך זה, רואים את הדרך הזאת כטובה ביותר. הם מאוד סומכים על השדכנים ועל המשפחות, שחקרו ובדקו את בני או בנות הזוג טרם הפגישות".
והגיבורה שלך נמצאת במסע חיפוש קשה. בחרת לכתוב על הקשה, לא על ההפי-אנד.
"לרוב הבחורות החרדתיות, לפני השידוך, לא היתה אינטראקציה עם גברים, פרט לאבא שלהן או לאחים שלהן. בתי הספר מופרדים, ובנים נמצאים בעולם אחר, עד לגיל שבו מתחתנים. מבחינת החרדים, אפשר להרגיש כימיה טובה או שידור על אותו גל, גם עם מישהו שלא מכירים. הבעיה היא שאם אתה לא מוצא את האחד, אתה נשאר לבד, זה לא רק אתה. יש לזה השלכות. אולי אתה מעכב בזה את האחיות שמתחתייך שצריכות להתחתן, או יוצר כתם כלשהו על המשפחה".
ברומן מופיעה משפחה חרדתית לא סטנדרטית ובה רק שתי אחיות. מדוע?
"כמו שאצל החילונים יש כל מיני משפחות, כך גם אצל החרדים. היתה כאן בחירה עלילתית לא ללכת לאיבוד בין המון דמויות, וגם בחירה שנוגעת לתמת הבדידות שבספר. יש משפחות עם שניים-עשר ילדים שממלאים את הבית עם הנכדים והנינים בשבתות, נגיד. הדפוס של המשפחה בספר היא אחרת. הנטייה שלהם היא של צמצום. אין עלילה מסועפת ורבת דמויות, אלא יש עולם פנימי של הגיבורה, שחיה בבית שקט שבערב יש בו דממה".
*
"אני אוהבת שהשיחה האחרונה בכל קטגוריה היא בת לא יותר מחודש, אבל לא תמיד זה מצליח. כבר קרה פעם שהשיחה האחרונה בשיחות שלא נענו היתה מלפני שלושה חודשים. בטח אצל מירי כל העשרים שיחות של הנכנסות או היוצאות עוברות ביום, מקסימום ביומיים. אבל זו לא כזאת חוכמה עם כל הטלפונים של בעלה והילדים: אמא איפה הקטשופ, מירי, כמה קישואים לקנות, ואיזה שמנת רצית, מתוקה או חמוצה. אחר כך אני עוברת על יומן השיחות לפי ימים. לפעמים יש שלוש או אפילו ארבע שיחות ביום, ולפעמים עוברים יומיים שלושה בלי שום שיחה". (מתוך "אוויר בצורת נערה").
*
הספר שלך פונה לקהל החילוני. חשבת פעם לחזור בשאלה?
"כשהייתי ילדה חשבתי שכשאגדל, אהיה חילונית. כמו שנהיים מבוגרים הולכים לעבוד, היה נדמה לי שהמבוגרים הם כולם חילונים. הרבה חילונים שפגשתי חושבים שכל החרדים והדתיים חיים ללא שאלות וספקות, ומאמינים בחבר הדמיוני הזה שלהם וזהו. אבל היו לי הרבה ספקות.
"להיות דתי זה המון נחמה ותמיכה - אבל מצד שני, יש גם הרבה מרמור. אם רע לי כל כך, והתפללתי כל כך, למה אני לא נענה, והדבר הזה מאוד נוכח בספר שלי. אפשר לראות את זה גם אחרי תפילות המוניות, אני זוכרת את התפילות לטובת נחשון וקסמן למשל, שלמרות הכוונה הסתיימה באסון. אבל כיום אני דתית, ולא חרדית, ולא באמת רוצה לחזור בשאלה".
*
"בליל שבת אני ממש מתרגשת בתפילה. אני מתרגשת כבר ב'אתה קידשת את יום השביעי לשמך' ונתת אותה, את השבת הקדושה, לנו, בני האדם הארציים, ועוד יותר ב'רצה מנוחתנו ותן חלקנו בתורתך', שכאן אני מתכוונת על הבן-תורה שהלוואי שאזכה לו, ואז יהיה לי גם חלק בתורה". (מתוך "אוויר בצורת נערה").
*
"לתפילה יש ערך עצום מבחינתי. בספר יש תפילות שנועדו אולי להלקאה עצמית, אבל יש גם תפילות שהן חוויה רוחנית שאין דרך לתאר אותן. זה הצד המאוד חיובי של העולם הזה. הגיבורה שלי מחפשת את העזרה והתשובה לא במקומות הנכונים. וזה באמת הבעיה, שהיא מכירה רק מעט דברים, את הדברים שהיא גדלה בתוכם ושהתחנכה על ברכיהם".
מדוע הפכת מחרדתית לדתית?
"אני כבר לא מאמינה ברעיונות שהם בבסיס התפישה החרדית - שאתה חרד מפני כל מה שיש בחוץ. אני עובדת הרבה שנים לצד חילונים, ואני לא חיה בסגירות ובחומה שאחרים חיים בתוכם. גם הגיבורה לא מרגישה בתוך גטו חרדי. מצד שני היא גם לא חלק מהגטו החילוני. אולי מפני שהיא לא שותפה לשום עולם".
כשסופר כותב בשם עט, הוא מוותר מראש על ההכרה. אבל אף אחד לא באמת כותב למגירה. למה בחרת לא להיחשף?
"החוויות של הגיבורה לא רחוקות מהחוויות שאני חוויתי, ואולי אני לא רוצה שאנשים זרים ידעו מי אני ואת התהומות שלי.
אבל מעבר לכך, ומעבר לתחושה שאני רוצה להגן על ההורים שלי, רציתי בעיקר להגן על עצמי. אנשים בסביבה הקרובה שלי יודעים שפרסמתי ספר, אבל לא קראו אותו. אני לא רוצה שהוא יכאיב להם, או לי".
גדלת בבית שספרים חילוניים נכחו בו?
"ספרים תמימים. כמו 'אן מאבונלי' ו'בית קטן בערבה' ו'נשים קטנות'. אבל בגיל יותר מבוגר גיליתי את 'מיכאל שלי' וקראתי בו כל משפט כמה וכמה פעמים. זה היה ספר כל כך מדויק מבחינתי. של דמות שהיא גם בודדה וגם עצובה. זה ספר רב פירושים, על גיבורה שלא בהכרח מחוברת לסביבה שלה. אני חושבת שהוא מאוד השפיע עליי".
החיפוש אחרי אהבה מתואר בספר שלך בהמון סבל.
"כי השידוכים זה נושא שכרוך בהמון סבל מבחינתי. יש כיום אתרי היכרויות ופייבסוק ופורומים, גם בעולם החרדי. אבל בליינד-דייט, אולי בכל עולם, זאת חוויה מזעזעת. אבל הסבל היה שם עוד קודם. ואולי רציתי להביע את המחאה שלי על העולם החרדי דרך הגיבורה: אף אחד לא שם לב לסבל ולעצב שלה. הקטע שבו המורה מתארת את הזיכוי לעולם הבא שיגיע באמצעות חתונה, בחורה אחרת היתה יכולה להפוך על המורה הזאת את השולחן. אבל החינוך של החברה החרדית מתבסס על כך שאת צריכה להצניע את עצמך. להחביא את עצמך. יש לזה השלכות קשות על מה שנשים חושבות על עצמן, על הגוף שלהן, על היכולות שלהן".
ובכל זאת את גדלת שם, כאישה, וכתבת ספר. יש במעשה הזה משהו מאוד לא מוצנע.
"אצלי בבית המסרים היו יותר פתוחים. נחשפנו לספרים, ולעולם החילוני, והיתה תחושה שהאפשרויות נמצאות שם. מצד שני תמיד גדלתי תחת ביקורת קשה. לא היה קל לזכות במחמאות אצלי בבית, וזה אולי מה שגרם לי לכתוב. הייתי מוכרחה לכתוב את הספר הזה. להוריד את כל מה שרבץ לי על הכתפיים אל תוך המחשב. התחלתי את הספר במוצאי חג סוכות, בסופם של החגים, בזמן לא פשוט. כששלחתי אותו להוצאות, ידעתי שאין לי מה להפסיד, אבל גם שמדובר על ספר שלא קל לקריאה".
מי אמר שספרים צריכים להיות קלים לקריאה?
"במקרה הזה, הוא לא יכול היה להיות שום דבר אחר. לפני שהספר פורסם, עבדתי עם עורכת בשם תמר וויס על כתב היד, ואחרי זה עלמה כהן-ורדי קיבלה אותו אליה בהוצאה. בשבילי, ברגע שכתב היד התקבל, זו היתה תחושה של שחרור. תחושה של הקלה. תחושה שאולי פתרתי משהו".
