ישראל-גרמניה, 50 שנה: עדיין לא חברות אמת
ישראל עדיין מרגישה נרדפת, מתעקשת להסתמך רק על עצמה, ושאיש לא יכתיב לה מה לעשות, וגרמניה עדיין חשה אשמה נצחית על השואה. אם שתיהן רוצות קשר של חברות אמיתית, הן צריכות לשים מאחור את העבר, לא לבנות רק על אינטרסים מסחריים וביטחוניים, וליצור תפיסת עולם וחזון משותפים
מגלים עולם - מאמרים אחרונים:
היום שבו חברות יתבעו את האיחוד האירופי
/ פרופ' יורם הפטל
הניכור האמריקני מוביל לרנסנס ישראלי-סיני
/ ד"ר יורם עברון
איראן, פחד ונבואות שמגשימות את עצמן
/ פיליפ בוליה-ברוסארד
- עין לציון צופיה. טורקיה זוכרת אסונות יהודיים
/ פרופ' אומוט אוזר
האם לישראל יש חברי אמת בקרב חברת המדינות? האם היא ביססה קשרי חברות עמוקים עם מדינות אחרות? בוודאי שלא בקרב שכנותיה, שעם חלקן היא מקיימת הסדרים כאלו או אחרים. ההסדרים מבוססים לא פעם על היגיון אסטרטגי, לפיו האויב של האויב שלך הוא שותפך. שותף אולי כן, אך חבר לא בהכרח. חברות היא לא מערכת יחסים זמנית ואסטרטגית הבנויה על היגיון של הזדהות שלילית. חברות היא מערכת יחסים עמוקה, חיובית ופורה המבוססת לא רק על קיומם של אינטרסים חופפים, אלא על חיבור בין מערכות אמונה. זו מערכת יחסים מיוחדת שבה שני צדדים מחפשים, מוצאים ומשקיעים בקשר עמוק.
חברות לא באה עם הוראות הפעלה
גם ארה"ב וגם גרמניה תומכות בישראל כלכלית וצבאית, וקיים שיתוף פעולה עמוק גם בין גופי המודיעין. שתי המדינות גם עומדות, בדרך כלל, לצדה של ישראל בזירה הבינלאומית; בין שזו ארה"ב העושה שימוש בזכות הווטו על מנת להסיר מסדר היום החלטות נגד ישראל במועצת הביטחון של האו"ם, ובין שזו גרמניה שאינה מצטרפת לגל העכשווי של פרלמנטים אירופיים הקוראים להכרה במדינה פלסטינית.
ועדיין, בשעה שכל אלה הופכים את ארה"ב וגרמניה, ללא ספק, לבעלות ברית של ישראל, האם הם גם מעידים על חברות ביניהן? לא ממש.
אין ספק, חברות היא תופעה מורכבת, שלא באה עם הוראות הפעלה. מה שכן ברור הוא שחברות היא קשר המאופיין באמון משותף, כנות, סולידריות והדדיות. כך שברור שהקשר הזה לא יכול להיות מבוסס על אינטרסים מסחריים או ביטחוניים, בטח שלא רק על רטוריקה ידידותית. נהפוך הוא, חברות נוצרת מתוך תפיסת עולם משותפת, מעל הכול - חזון משותף שבא לידי ביטוי במעשים בפועל, ששני הצדדים מרגישים קשורים אליהם ומחויבים להשקיע בהם. במחויבות הזו, שני הצדדים מתייחסים זה לזה כשווים ומאמצים דפוסי התנהגות ייחודיים המבוססים על הדדיות ואמון משותף. החזון המשותף מוביל למעשים משותפים שבמסגרתם כל הצדדים יוצאים נשכרים. אבל לחברות יש גם מחיר: יש ויתור מסוים על האוטונומיה בקבלת החלטות, קרי על חלק ממרכיבי הריבונות.
שתי מדינות שנוסדו מתוך טראומה היסטורית
מערכת היחסים של ישראל עם גרמניה מדגימה את הבעיה הזו באופן ברור. שלושת אירועי ההנצחה המרכזיים המתקיימים השנה - ציון יום השנה ה-70 לשחרור אושוויץ, יום השנה ה-70 לסיום מלחמת העולם השנייה ויום השנה ה-50 לייסוד הקשרים הדיפלומטיים בין ישראל לבין גרמניה - מזכירים לנו ששתי המדינות נוסדו מתוך טראומה היסטורית ועברו מסע יוצא דופן בדרך לפיוס ולביסוס קשרים חיוביים ביניהן. ועדיין, המסע הזה לא ייצר חברות, משום שהוא לא הצליח להפוך את הקשר מכזה המבוסס על העבר ההיסטורי לכזה המבוסס על חזון משותף לעתיד, שסביבו ניתן לבסס חברות אמיתית.
עסקת ענק: ישראל תרכוש מגרמניה ארבע ספינות סיור להגנת על אסדות הגז
שרת ההגנה של גרמניה: "אין מדינה שאיתה יש לנו יחסים ביטחוניים כמו עם ישראל"
הבעיה היא כפולה. ראשית, מערכת היחסים המיוחדת מבוססת על זיכרון השואה, הפרק האפל והכואב ביותר בהיסטוריה הגרמנית והיהודית. אך עם זאת, בשעה שהמחויבות המשותפת לשימור זיכרון השואה ולהבטחה כי מאורע כזה לא יקרה שנית רבה ומבוססת, היא גם מעגנת את מערכת היחסים דרך עדשה היסטורית ותחת היררכיה ברורה. בכך למעשה מונצחת חלוקת תפקידים בין המדינה שמייצגת את הקורבנות - ישראל - לבין המדינה שמייצגת את מבצעי העוולות - גרמניה, ומכאן שזו מערכת יחסים לא שוויונית שבה יש לישראל עליונות מוסרית ברורה. מערכת היחסים הזו לא רק מציבה את שני הצדדים בשני מקומות שונים מאוד, אלא גם מכתיבה לקחים עתידיים שונים עבורם. עבור ישראל, היא מדגישה היסטוריה של רדיפות, סבל והסתמכות עצמית ברוח "עם לבדד ישכון", שאחרים לא יכולים להבין אותה או להזדהות עמה. עבור גרמניה, מערכת היחסים הזו מייצרת תחושת אשמה נצחית המחייבת תמיכה בישראל על בסיס המחויבות המוסרית לפיוס ולהגנה על יהודים.
שנית, התוצאה היא אמנם מחויבות משותפת לביטחון ישראל, אבל ללא הסכמה מה הכוונה בכך. הממשלה הגרמנית מכירה בהיותה של ישראל מדינה יהודית, מספקת לה ציוד צבאי ופועלת כדי למנוע מאיראן רכישת נשק גרעיני. לראיה, ב-2014 קיבלה קנצלרית גרמניה את האות האזרחי הגבוה ביותר בישראל עבור "תרומה יוצאת דופן למדינת ישראל". עם זאת, ובמקביל, אין הסכמה בין ברלין לבין ירושלים בנוגע לשאלה מה הם הגבולות הלגיטימיים של ישראל, קווי המדיניות הראויים והמעשים הנגזרים מהם מול הפלסטינים, ובפרט סביב פתרון שתי המדינות. במילים אחרות, ישראל וגרמניה לא חולקות חזון משותף בנוגע לאיך צריך להיראות עתידה של ישראל.
היינו מצפים מחברות אמת להסכים על השאלה הקיומית - איזה סוג של ביטחון עלינו להבטיח לישראל? - או לפחות להפגין מוכנות לדיון כן בניסיון להגיע להסכמה המשותפת. הסכמות אלה צריכות להבהיר שביטחון, מעבר לשלמות הטריטוריאלית ולבטיחות הפיזית של האוכלוסייה, הוא גם - ואולי מעל הכול - עניין של זהות. הממשלה הישראלית בוודאי מחזיקה בתפיסה של ביטחון, אבל היא אינה מוכנה לדון עליה או להציג אפשרות לפשרות. ישראל רואה בתפיסת הביטחון שלה זכות ריבונית ובלעדית, שמדינות אחרות מתבקשות לתמוך בה, אך לא רשאיות להשפיע עליה. רבים יראו בכך מצב נורמלי, אבל אז הם גם ייאלצו לקבל את העובדה שלישראל אין, ולא יהיו, חברות.
מנגד, לגרמניה יש (אולי) מחויבות להמשיך ולנסות. המעשה החברי ביותר שגרמניה יכולה לנקוט הוא קידום ההבנה, לא רק בישראל אלא באזור כולו, כיצד ניתן לבנות חברות עם שכנים החולקים ביניהם היסטוריה של הרס ואלימות, וכיצד ניתן לשנות את הביוגרפיות האלימות והמשותפות ולבנות פרויקט משותף המחויב לשלום. זה אולי נשמע אוטופי, אבל גרמניה של היום יכולה באופן אמין לטעון שהוא לא לגמרי בלתי ריאליסטי. השאלה היא קודם כול אם ישראל תהיה מוכנה לקבל תנאי של תלות גומלין קיומית ולהתחייב לחברות אמת.
ד"ר פליקס ברנסקוטר הוא מרצה בכיר ב-SOAS, האוניברסיטה של לונדון
המכון ליחסים בינלאומיים ע"ש לאונרד דיוויס באוניברסיטה העברית בירושלים מפרסם בשיתוף פעולה עם ynet את מדור "מגלים עולם", שבו מופיעים מאמרי פרשנות ועמדה של חוקרים מרחבי העולם בתחום היחסים הבינלאומיים
לפנייה לכתב/ת 
