"משפחת בלייה": האוזן שומעת, העין דומעת
אחרי הצלחת "מחוברים לחיים", יוצרי הקומדיות הצרפתים נמשכים לסיפורים של בעלי פגמים אשר ניחנים בחדוות חיים. כך גם במקרה של אריק לרטיגו ו"משפחת בלייה" על זמרת צעירה שבאה ממשפחה של חרשים. להמונים שרוצים להתרגש, זה יעשה את העבודה. החרשים שביניהם עלולים להתאכזב
כיצד ניתן לעניין צופים בקשיים בחייהם של החרשים? הצלחתה הגדולה של הדרמה הקומית "משפחת בלייה" ("La Famille Bélier") מתבססת על היכולת לתרגם קשיים אלו לדימוי של משפחה צרפתית חמה ומלוכדת, והקושי שנוצר בעקבות גילוי כישרון השירה של הבת. ההומור נובע מהמצבים בהם הבת משמשת כמתווכת בין הוריה לבין עולמם של השומעים, והרגש מהאופן בו הכישרון של הבת מציב אותה על מסלול שיש לו פוטנציאל להרחיקה מהוריה. סרט מחמם לב, כמו שנהוג לומר.
"משפחת בלייה" של הבמאי אריק לרטיגו רוקח אלמנטים שהצלחתם הוכחה בעבר. כמו "מחוברים לחיים", להיט הענק של הקולנוע הצרפתי מ-2011, זוהי קומדיה שבנקודת המוצא שלה מצויה נכות לא פשוטה. דווקא מהמקום שבו הפוליטיקלי קורקט הזהיר יתר על המידה היה מתייחס לדמויות אלו בעדינות יתרה, הקולנוע הצרפתי מציע עמדה הומניסטית הנובעת מהצגתם כאנשים בעלי תכונת ופגמים משל עצמם, ולא רק ככאלו המוגדרים על ידי נכותם.
המרכיב השני הוא מוטיב הגילוי של הכישרון. הבת הצעירה פאולה מגולמת על ידי לואן אמרה בת ה-18, מי שהגיע לשלב החצי גמר בגרסה הצרפתית לתוכנית "The Voice". גילוי הכישרון מזמין סדרה של ביצועים (בעיקר לשיריו של מישל סארדו), הן של המקהלה אליה פאולה מצטרפת, הן בביצועים זוגיים, והן בקטעי סולו. המתכונת של צעירים כשרוניים המפליאים בשירה בעודם בתיכון/קולג' הוכיחה עצמה כאמצעי אפקטיבי בסדרה "Glee" או בסדרת סרטי "פיץ' פרפקט". לואן אמרה, זכתה בעקבות הסרט בפרס הסזאר לכישרון מבטיח - פיצוי על ההדחה בריאליטי הטלוויזיוני.
עוד ביקורות סרטים בערוץ הקולנוע:
החיבור בין שני מרכיבים אלו הוא, כמובן, באלמנט האירוני שבו הורים חרשים מגדלים בת בעלת כשרון מוזיקלי. זו לא הפעם הראשונה בה חיבור זה נעשה בקולנוע (למעשה בשנת 1996 נעשו שני סרטים, בהודו ובגרמניה, עם נקודת מוצא דומה). זהו אלמנט אירוני, אבל גם מניפולציה רגשית שקופה למדי. הבת העוזבת + הבת השרה = כאב כפול להורים החרשים.
אופיו המחושב של הסרט, ומנגד העלילה הלא לגמרי מגובשת שלו, ניכרים במהלך הצפייה. ובכל זאת, רק צופים חסרי לב, כמו כותב שורות אלו, יישארו עם עין יבשה בביצוע שיופיע לקראת סוף הסרט לשירו של סארדו "Je Vole" מול עיניהם של ההורים החרשים.
משפחת בלייה מוצגת כמשפחה צרפתית תוססת. העסק המשפחתי הוא חליבה וחביצת גבינות. יש פרות נחמדות ופוטוגניות, ואפילו עגל שחור בשם אובמה (בדיחה אחת שלא תשרוד את העיבוד האמריקאי שבוודאי בוא יבוא). האב המזוקן רודולף (פרנסואה דמיאן) הוא גבר מחוספס במובן האבהי והרך של המילה, והאם ג'יג'י (קארין ויאר) היא דמות רגשנית שהמחוות המופרזות שלה מכוונות להנאת הקהל. ישנו גם האח קוונטן (לוקה גלברג - השחקן היחידי שהוא אכן חירש) המצוי בתחילת גיל ההתבגרות, אבל מהר מאוד ישלים את הפערים.
כשפאולה צריכה לבחור שיעור העשרה היא נרשמת למקהלה משום שגבריאל (אילן ברגלה), נער שעליו נדלקה, נרשם אליו. בחוג היא תיתקל בקלישאת המורה התובעני והציני פביאן תומסון (אריק אלמוזנינו שלאחרונה גילם את דמות של סרז' גינזבורג), והוא זה שיגלה את הכשרון החבוי בה. בין רגשותיה לגבריאל, להשפעת הייעוד שמצאה בחייה על יחסיה עם ההורים, ליחסיה עם אותו מורה תובעני, מתרחש המהלך העלילתי של הסרט, הכולל בתוכו לא מעט רגעים שלא שולבו היטב.
הצלחתו של הסרט עוררה גל מחאות מצידם של פעילים בקהיליית החרשים בצרפת. הבחירה בשחקנים שומעים לגילום חרשים נתפסה כאקט של אפליה - מעין מקבילה לגזענות ב"מופעי המינסטרלים" של ימים עברו שבהם שחקנים לבנים צבעו פניהם כדי לגלם תפקידי שחורים.
תוצאותיו של הקורס המזורז אותו קיבלו השחקנים בשפת סימנים היו, לטענת השוללים, לקויות ביותר ואפילו גובלות במגוחך. עבור מרביתו המוחלטת של הקהל השומע, אלו טענות קטנוניות, אך זהו ההבדל בין מי שחווה את הקשיים בחייו ומי שנכנס לסרט כדי לקבל מנה משולבת של שחוק ודמע.
"משפחת בלייה" (צרפת) - במאי: אריק לרטיגו. שחקנים ראשיים: לורן אמרה, פרנסואה דמיאן, קארין ויאר, לוקה גלברג, אילן ברגלה ואריק אלמוזנינו. אורך הסרט: 106 דקות.
