ארץ נעדרת
על חורבות נצרים הקימו הפלסטינים לונה פארק עם גלגל ענק, בית הספר של נווה דקלים הפך לאוניברסיטה איסלאמית, ובמקום שפעם היה גני טל משתעשעים עכשיו ילדי חאן יונס במגלשות מים. אבל לא רחוק משם, בין שרידי המוצבים שהשאיר צה"ל, דוהרים אנשי חמאס על אופנועים, ובשטחי האימונים שלאורך גוש קטיף כבר מתכוננים לעימות הבא. מאוריציו מולינארי, שליח העיתון "לה סטמפה", חזר אל היישובים שפינתה ישראל בקיץ 2005. הכתבה מתוך מוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות"
על גבעה קטנה לצד הכביש ניצב שלט ירוק בערבית. "הרשות הפלסטינית, מינהל האדמות המשוחררות, האדמה המשוחררת טייבה". בשביל תושבי הרצועה זוהי טייבה, הארץ הטובה. עבור הישראלים שחיו כאן היא תישאר תמיד נצרים.
עשר שנים אחרי ההתנתקות מרצועת עזה, מהיישוב נצרים לא נותר שום זכר. הוא פשוט נמחק מעל פני האדמה. את מה שצה"ל לא הרס לאחר הפינוי, הפלסטינים החריבו. את בית הכנסת הם שרפו עד היסוד, ובמקום שבו הוא עמד מתנופפים היום דגלים של הג'יהאד האיסלאמי. אפילו עץ הדקל הזקן שבחצר המדרשה נעקר.
להגדלת התמונה - הקליקו
להגדלת התמונה - הקליקו
על הריסות היישוב, שבו התגוררו ערב הפינוי 60 משפחות ישראליות, הקימו הפלסטינים פארק שעשועים. לונה פארק של ממש, עם גלגל ענק שאפשר להבחין בו ממרחק של קילומטר, רכבת הרים קטנה, קרוסלה שמושביה בצורת מטוסים ומתקני שעשועים נוספים בשלל צבעים. כמו אי בודד בלב הדיונות והשדות, מוקף בחומה של בלוקים אפורים ובערימות של זבל וגרוטאות.
מדי פעם מגיעים לכאן אוטובוסים של תלמידים מעזה ליום כיף. את פניהם מקבל אחמד, מנהל הלונה פארק. "זה אושר כפול, לראות את הילדים האלה משחקים בין הדגלים של הג'יהאד, היכן שפעם ישבו הכובשים", הוא אומר לנו.
ליד הכניסה לנצרים, במקום שהייתה פעם כיכר נאה עם מדשאה וכמה שולחנות פיקניק, הולכת ונשלמת בימים אלה הקמתו של בית חולים אוניברסיטאי. את הפרויקט הזה, כמו רבים אחרים ברצועת עזה שלאחר ההתנתקות, מימנה ממשלת טורקיה. על שער הכניסה לאתר הבנייה מתנוסס דגל טורקי לצד הדגל הפלסטיני ועל השלט הגדול, המציג תמונת הדמיה של בית החולים בתצורתו הסופית ומפרט את שמות היזמים והקבלנים, נכתב שזהו חלק משיתוף הפעולה בין שני העמים. רק תמונה של ארדואן חסרה כאן.
נצרים כבר אינה קיימת. אבל גם היום, במלאת עשור להתנתקות, היא עדיין סמל. עבור הפלסטינים זהו סמל הכיבוש. מובלעת ישראלית בלב ליבה של רצועת עזה, 500 ישראלים בתוך מיליון פלסטינים. אך עבור הישראלים שזה היה ביתם, ורבים אחרים שנאבקו במשך חודשים ארוכים נגד תוכנית ההתנתקות, נצרים היא סמל הגירוש, העקירה, החורבן. קשה להישאר אדישים למראה התמונה של תושבי נצרים עוזבים את בתיהם בתהלוכת אבל שקטה, נושאים את מנורת שבעת הקנים שהייתה מוצבת על גג בית הכנסת ומוצגת כיום במוזיאון גוש קטיף בירושלים.
כדי למצוא שרידים פיזיים, מוחשיים, של הנוכחות הישראלית באזור נצרים, צריך לנסוע כקילומטר וחצי על הציר המוביל למעבר קרני, עד שמגיעים למפגש עם דרך צלאח א דין, הכביש הראשי שחוצה את רצועת עזה מצפון לדרום. זהו צומת נצרים, אחד המקומות המקוללים ביותר ברצועת עזה בתקופת האינתיפאדה השנייה.
מוצב צה"ל ששלט על הצומת הפך למזבלה של כלי רכב ישנים, אבל קוביות הבטון שהגנו על המוצב עדיין קיימות, חוצצות בין הכביש ובין ערימת הגרוטאות החלודות. מצידו השני של הצומת הוקמה עמדת תצפית ואבטחה של חמאס. אנשי הארגון, שהשתלט על רצועת עזה כשנתיים לאחר ההתנתקות, עוצרים לבידוק כלי רכב שעושים דרכם לעיר עזה וממנה.
הוליווד, גרסת עזה
אנחנו ממשיכים דרומה על הכביש הראשי של הרצועה, "ציר טנצ'ר". מימין לכביש מחנה הפליטים נוסייראת ומשמאלו - מחנה הפליטים אל בורייג' ("מחנות המרכז"). חוצים את דיר אל בלח, עיר של כ-60 אלף תושבים, ומגיעים אל צומת הכניסה לגוש קטיף. עד הסכם אוסלו, בשנת 1994, יכלו ישראלים לנסוע בקטע הכביש הזה בחופשיות. לאחר ההסכם, שהעביר את השליטה על הערים ועל מחנות הפליטים לידי הרשות הפלסטינית והשאיר בידי ישראל כ-40 אחוז משטח הרצועה, הוא נסגר לתנועת ישראלים. תושב נצרים שרצה להגיע לסניף בנק המזרחי בנווה דקלים או לבקר קרוב משפחה בכפר דרום, מרחק של 12-13 ק"מ, צריך היה לחזור לישראל דרך מחסום קרני הסמוך לקיבוץ נחל עוז, לנסוע דרומה לאורך הגבול ולהיכנס בחזרה לרצועת עזה דרך מחסום כיסופים.
כ-8,000 ישראלים חיו ברצועת עזה ערב ההתנתקות. רובם בגוש קטיף שבדרום הרצועה לחוף הים והשאר בנצרים, בכפר דרום ובשלושת יישובי צפון הרצועה (ניסנית, דוגית ואלי סיני). קוביות הבטון ולוחות המגן שהניח צה"ל לאורך הכביש בכניסה לגוש עדיין קיימים, עדות דוממת לנוכחות הישראלית ארוכת השנים. אפשר גם להבחין כאן בשרידי מוצב של צה"ל, שהפך אף הוא לאתר פינוי אשפה.
בדרך דרומה אנחנו נתקלים בפעילי חמאס דוהרים על אופנועים. שוטרים במדים כחולים מפקחים על הצמתים. לאורך הכביש החוצה את הגוש, בין שרידי היישובים הישראליים, יש מחנות אימונים ובסיסי הדרכה של הארגונים החמושים השונים ברצועת עזה. לא רק חמאס אלא גם הג'יהאד האיסלאמי, ועדות ההתנגדות והחזית העממית לשחרור פלסטין. כל ארגון מציג לראווה את דגלו בכניסה למתחם האימונים, שיהיה ברור מי כאן בעל הבית. מפעם לפעם נשמעים קולות נפץ וצרורות ירי. תימרות עשן וענני אבק עולים מתוך השטח. כולם כאן מתכוננים לעימות הבא (ראו מסגרת). הדבר האחרון שהייתם מצפים למצוא במקום הזה, בלב שטחי האימונים, מחנות ההדרכה ומוצבי חמאס, הוא פארק שעשועים ענקי.
מנהל הפארק, סעיד אל בדיר, מספר שהתוכנית המקורית הייתה בכלל להקים עיר סרטים, מעין הוליווד של עזה. "אחרי הנסיגה הישראלית ניסינו להפוך את היישוב הזה לאתר גדול להפקה ולצילום סרטים", אומר אל בדיר בן ה-32, "אבל בפועל הצלחנו לצלם ולהפיק כאן רק סרט אחד בשם 'אחמד עקאל', על שם פעיל התנגדות בולט נגד היהודים שנחשב אצלנו לגיבור גדול, ואז שינינו את התוכניות והחלטנו להתמקד בילדים".
זה הלונה פארק השני שבו אני נתקל מאז תחילת הסיור. יש כאן גלגל ענק וספינת פיראטים וקרוסלה עם דמותה של דורה מסדרת הילדים המצוירת וילדות קטנות שראשיהן מכוסים במטפחות ממתינות לעלות עליה. על שבילי הפארק נוסעת רכבת קטנה שהקטר שלה - טרקטור שעבר הסבה מקצועית ונצבע בגוני צהוב וירוק - מעוטר בציורים של מיקי מאוס ונהוג בידי גבר מזוקן.
להגדלת התמונה - הקליקו
להגדלת התמונה - הקליקו
הכוכב של גן החיות הוא אריה צעיר, שהגיע לכאן עוד בהיותו גור. "הבאנו אותו ממצרים לפני כשנתיים דרך המנהרות", מספר אל בדיר. "הוא היה כל כך קטן, שהצלחנו להכניס אותו לתוך קופסה. אבל היום הוא כבר ממש מלך החיות. הבעיה היא שהוא סובל קצת מהאקלים החם". אגב, זה לא האריה הראשון ברצועה: במהלך מבצע "עופרת יצוקה" נמלט אריה מגן החיות של העיר עזה ועד היום לא ברור מה עלה בגורלו.
בגן החיות של "אסדה סיטי" אין פילים, קרנפים או ג'ירפות. אחרי הכל, קצת קשה להבריח פיל דרך מנהרה, גם כשהוא קטן. ילדי חאן יונס נאלצים להסתפק אפוא בקופי בבון, ביענים ובאיילים. "אסדה סיטי" הוא הגרסה הפלסטינית לגן החיות שהיה בגוש קטיף לפני ההתנתקות. "קטיפארי" היה שמו - צירוף של "קטיף" ו"ספארי" - והוא ישב בכניסה לנווה דקלים, מול תחנת הדלק. עם פינוי הגוש פונו גם תושביו של הגן, ובראשם שאול הגמל.
פרחים ודגל פלסטין
נווה דקלים הייתה בירת גוש קטיף. היישוב הגדול ביותר בגוש - 500 משפחות, כ-2,600 תושבים - שבו שכנו משרדי המועצה האזורית חוף עזה, המרכז המסחרי, אזור התעשייה ותחנת המשטרה. שתי ישיבות היו בנווה דקלים: ישיבת הסדר, בניין בצורת מגן דוד שהיה לאחד הסמלים של הגוש, והישיבה הגבוהה תורת החיים. גם שני בתי כנסת גדולים - אשכנזי וספרדי – היו שם ובית ספר ואולפנה ומדרשה לבנות ומרכז פיס קהילתי. סמוך לנווה דקלים היה בית העלמין של גוש קטיף. 48 קברים, שישה מהם של תושבי הגוש שנרצחו בפעולות טרור ושלושה של חיילי צה"ל. כל הקברים פונו והועתקו לבתי קברות בישראל במסגרת תוכנית ההתנתקות.
להגדלת התמונה - הקליקו
להגדלת התמונה - הקליקו
לאחר פינוי הרצועה הרס צה"ל את כל בתי המגורים ביישובים, אך על פי החלטת הממשלה נותרו מבני הציבור ובתי הכנסת על תילם. את בניין ישיבת ההסדר בנווה דקלים הרסו הפלסטינים כמה ימים אחרי הפינוי. גם את בתי הכנסת. אבל שאר מבני הציבור ביישוב קיימים עד היום, והכיכר שבלב המרכז המסחרי כמעט לא השתנתה. רק שבמקום נערים חובשי כיפה ונערות בחצאיות ארוכות מסתובבות כאן סטודנטיות פלסטיניות עטופות בחיג'אבים או במטפחות, ומעל למדשאות המטופחות וערוגות הפרחים תלויים דגלי פלסטין.
הפלסטינים החליטו לנצל עד תום את מה שהישראלים השאירו בנווה דקלים - והפכו את מרכז היישוב לאוניברסיטה. זוהי שלוחה של אוניברסיטת אל אקצה, שבה לומדים כ-28 אלף סטודנטים. בניין המועצה האזורית חוף עזה משמש כיום את המינהלה של הקמפוס, לאחר ששופץ ונצבע מחדש בגוונים חומים, ובמשרדיהם של ראש המועצה אבנר שמעוני ושל קצין הביטחון עמי שקד יושבים עכשיו ראשי האוניברסיטה הפלסטינית. בלובי שבכניסה לבניין תלויה תמונה גדולה של העיר העתיקה בירושלים.
"לכל סטודנט שמתחיל ללמוד אצלנו אנחנו מסבירים שכאן חיו והתגוררו הכובשים", אומר לנו פרופ' נימאט שבאן אלוואן, סגן נשיא האוניברסיטה. "אנחנו מתונים, לא קיצוניים", הוא מדגיש, "ואנחנו רוצים לחיות בשלום עם האויבים שלנו לשעבר". אבל אז אני מבחין במפה שתלויה על קיר משרדו, בבניין שהיה פעם משרדי המועצה האזורית: פלסטין השלמה, מהים עד הירדן, בלי שום אזכור לקיומה של מדינת ישראל.
המבנה הטרומי של בית הספר האזורי בנווה דקלים, שבו למדו דורות של ילדי גוש קטיף, הוא היום מכללה איסלאמית לבנות, ואילו מבני האולפנה שבצד השני של כביש הגישה ליישוב מאכלסים את המכון הפוליטכני של עזה. רק אולם הכדורסל של נווה דקלים (מרכז הפיס לשעבר) משמש היום לאותה מטרה בדיוק.
בכניסה לקמפוס הקימו הפלסטינים שער גדול ומצועצע עם עמודים בסגנון יווני ועליו הכתובת "אוניברסיטת אל-אקצה" באנגלית ובערבית. מבנה הש"ג המקורי של נווה דקלים עדיין קיים, אך הוא נטוש ומתפורר ועל קירותיו מתנוססות כתובות גרפיטי בערבית. בלב המתחם, כמה עשרות מטרים מהמקום שבו היה המרכז המסחרי, ניצב מסגד חדש. זו התשובה הפלסטינית למגן דוד העצום של ישיבת נווה דקלים, שנהרסה זמן קצר לאחר ההתנתקות.
בתוך היישוב, סמוך למקום שבו הייתה ישיבת ההסדר, אני מבחין בגל הריסות. פיסות בטון, חתיכות פלדה, שברי קירות. זה נראה כמו אתר לפינוי פסולת בניין, אבל אחד הפלסטינים מסביר: כאן היה אחד מבתי הכנסת של נווה דקלים וזה מה שנשאר ממנו. ייתכן שמדובר אפילו בהריסות הישיבה. מהנקודה הזאת אפשר לראות היטב את צריח המסגד, וכנראה זה לא מקרי.
מבתי הכנסת של גוש קטיף לא נותר כמעט זכר. בית הכנסת של עצמונה שימש במשך כמה שנים מתקן לאימוני טרור של חמאס, ואילו שאר בתי הכנסת והישיבות (חוץ מישיבת תורת החיים בנווה דקלים, שהיא היום חלק מאוניברסיטת אל-אקצה) נהרסו בשיטתיות על ידי הפלסטינים. חלקם הועלו באש, אחרים נכתשו באמצעות דחפורים, ובחלק גדול מהמקרים היה הדבר מלווה בחגיגות ניצחון שתועדו בתמונות ובסרטוני וידיאו. איש לא ניסה להסתיר זאת. להפך.
כשסילק מועמר קדאפי את האיטלקים מלוב, בשנת 1970, הוא בחר לא להרוס את הכנסייה המרכזית של טריפולי הבירה, והפך את הבניין לבית ספר ללימודי איסלאם לנערות. כנסיית איה סופיה באיסטנבול הפכה למסגד. אבל אף לא אחד מבתי הכנסת ברצועת עזה לא הוסב לאחר ההתנתקות לאתר תפילה מוסלמי. הפלסטינים העדיפו להרוס אותם כליל. "רצינו למחוק כל זכר לנוכחות הישראלים בעזה", מסביר לי תושב דיר אל בלח.
אלא ששרידי הנוכחות הישראלית עדיין ניכרים היטב בשטח, ולא רק בנווה דקלים. היישוב נצר חזני, למשל, הפך לשדה חרוש, מרושת בשתי וערב של דרכים, אך כאשר משווים צילומי לוויין מלפני ההתנתקות ומהיום אפשר להבחין כי תוואי הרחובות והכיכרות נותר כשהיה. רק הבתים נעלמו ואינם.
מורג, ההתנחלות המבודדת ששכנה בין רפיח לחאן יונס, נראית בצילומי האוויר המעודכנים כגיבוב של חממות ושדות חקלאיים, ומלבדם אין שום זכר ליישוב הפורח שהיה כאן, בקצה הדרום-מזרחי של גוש קטיף. אבל בשטח עדיין יש כמה סימנים לנוכחות הישראלית: עמדת השמירה וקוביות הבטון של המוצב הצה"לי שהגן על מורג; מבנה קטן ביציאה מהיישוב עם קולטני שמש על גגו, שמשמש היום עמדה צבאית; וגם החממות עצמן, שחלקן ירושה ישראלית.
מרבית המשפחות בגוש קטיף התפרנסו מחקלאות: גידולים אורגניים, ירקות עלים, עגבניות, פרחים. שטחים ענקיים של חממות הקיפו את היישובים, במיוחד נצר חזני, גני טל ומורג, ולאחר פינוי הרצועה הן הועברו בשלמותן לפלסטינים. חלקן נותרו נטושות, אך רובן משמשות גם היום את החקלאים המקומיים.
כוס קפה בפרדייז
בבית הקפה פרדייז, על חוף הים של גוש קטיף, אנחנו פוגשים את מוחמד המלצר, תושב דיר אל בלח. הוא היה בן 14 כשראה בפעם הראשונה בחייו את החוף היפהפה, שנקרא היום "דיר אל בלח ביץ'". זה היה זמן קצר אחרי ההתנתקות. "אני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול", מספר מוחמד. "פתאום נעלמו המחסומים בדרכים ויכולנו להיכנס לכאן. עד אז רק לישראלים היה מותר להגיע לכאן. מעולם לא ראינו שום דבר דומה, חוף כל כך ארוך, כל כך גדול. בשבילנו זה היה כמו להיכנס לגן עדן, ומכאן השם 'פרדייז'".
חוף התמרים, במרחק כמה דקות נסיעה מגני טל, הפך לריביירה של רצועת עזה. נכון, זו לא הריביירה הצרפתית או האיטלקית, אבל יש כאן שורה של בתי קפה ומסעדות שפתוחים כמעט כל שעות היממה, עם מדשאות וסככות קש ואוהלים צבעוניים. וכשיושבים מול הים, שותים כוס תה או קולה (אבל לא אלכוהול, שאסור על פי האיסלאם), שומעים את אוושת הרוח ואת רחש הגלים, אפשר לשכוח לרגע שאנחנו נמצאים ברצועת עזה ושלפני פחות משנה הייתה כאן מלחמה.
"קשה לנו לבנות מחדש את עזה, כי אחת לכמה זמן יש מלחמה חדשה שמחזירה את השעון אחורה", מתלונן שעבאן, סטודנט באוניברסיטת אל-אקצה. אבל שנה אחרי מבצע "צוק איתן", וכמעט עשר שנים אחרי ההתנתקות, התחושה ברצועת עזה היא שמשהו אולי עומד להשתנות.
ברצועה מתרוצצות בשבועות האחרונים שמועות על משא ומתן סודי שמתנהל בין חמאס לישראל. בין אם השמועות הללו נכונות ובין אם לאו, זהו נושא השיחה מספר אחת בשוק של עזה. על המזח בנמל הציבו אנשי חמאס שלטים בערבית ובאנגלית: "יציאה" ו"כניסה". דרישתם של הפלסטינים לפתוח קו ימי מסחרי מעזה לקפריסין, שמשמעותו הפסקת הסגר הימי על הרצועה והפסקת אש לטווח ארוך, עדיין רחוקה מלהתממש. גם חידוש ירי הרקטות לעבר ישראל, הפעם על ידי הארגונים הסלפיים המזוהים עם דאעש, אינו מבשר טובות. אבל ברחוב מרגישים איזושהי אווירה אופטימית, ובעזה גם זה משהו.
מי שמחפש סימנים להרגעת המתח בין ישראל לחמאס יכול למצוא אותם במעבר ארז. יותר ויותר פועלים פלסטינים ואנשי עסקים מקבלים היום אישור לחצות את הגבול לישראל, ורחבת החניה בצד הפלסטיני של המעבר עמוסה במוניות. תהליך הבידוק הביטחוני בכניסה לישראל הרבה יותר מהיר מבעבר (אבל לא פחות קפדני), ואפילו שוטרי הגבול הפלסטינים חמורי הסבר, רובם אנשי חמאס, קצת יותר מחויכים. "עדיף לך למהר ולעבור עכשיו", ממליץ לי איש עסקים פלסטיני כבן 50, שהתעכבתי כדי לשוחח איתו. "לך תדע מתי תהיה לך שוב הזדמנות לעבור את הגבול בין עזה לישראל בצורה כל כך חופשית".
(מאוריציו מולינארי. תרגום מאיטלקית: דניאל בטיני. תחקיר: יואב קרן. סייעה בתרגום טקסטים מערבית: ליאור בן-ארי. תודה לצלם "ידיעות אחרונות" גדי קבלו על השימוש באוסף צילומיו הנדיר מעזה שלפני ההתנתקות)
לאבד את הלב / עינת בלוך-יפת
בזמן שברצועה החיים נמשכו ושינו צורה, גם העשור שחלף לא ריכך עבור תושבי גוש קטיף את הלם ההתנתקות. "החיים שלנו נקטעו", אומרת עינת בלוך-יפת, בת היישוב נצר חזני שבגוש קטיף, תלמידת האולפנה בנווה דקלים. היא הייתה בת 17 וחצי בזמן ההתנתקות, שהיא מקפידה לכנות "גירוש", "כי זה היה גירוש לכל דבר", היא אומרת. היום היא נשואה, אמא לתאומים בני שלוש. לפני שנה עברה להתגורר בנצר חזני החדשה. היא מאמנת אישית ברוח היהדות שמעבירה סדנאות והרצאות, שבהן היא מספרת את סיפורה האישי, את זה של המשפחה. עקירה, טלטלה נוראית, צמיחה ושיקום. אלה הדברים שאמרה לנו.
"חמש שנים לפני הגירוש, בנובמבר 2000, נהרג אחי איתמר מירי צלף באזור כפר דרום. הוא היה אז בן 19. בהרצאות שלי אני אומרת משהו שלפעמים מזעזע אנשים: 'הגירוש היה הרבה יותר קשה מאשר לאבד אח. לאבד אח, את מרגישה שנגדעת לך היד, שנקטעת לך הרגל. את נכה. לאבד את הגוש היה לאבד את הלב'.
"ובשביל מה? אנחנו גורשנו ולא רק שהשקט לא בא, לא רק שיצאנו משם בידיים ריקות - נתנו לטרור לנצח. היום יש תחושה כזאת שמנסים לצייר על גוש קטיף: 'איזה יופי, יש שם גלגל ענק, חושות על הים'. אבל אין שם רק גלגל ענק גדול, אלא גם, ובעיקר, טילים וסקאדים. בית הספר שבו למדתי שש שנים הפך לבית ספר של חמאסניקיות. במועצה, לשם היינו באים לספרייה, היה מקלט — היום חמאס בטח מסתיר שם טילים. מרכז הפיס הקהילתי שלנו עוד קיים, אפילו את הסמל לא הורידו, רק שהיום יושבים שם מאות ואפילו אלפים, כולם חמאסניקים. שם מסתתרים עכשיו קיני הטרור. היה שם מועדון על שם אחי שנרצח. אין לי ספק שהיום הוא סוג של מחסן תחמושת.
"זה היה הבית שלי. שם גדלתי. לראות את המקום הזה, שהיה שוקק חיים והפך קן צרעות, ולדעת שנתנו להם את זה במתנה? הייתי שמחה אם לפחות היו משמידים הכל. עכשיו זה סוג של 'הרצחת וגם ירשת'. מפחיד אותי לראות את המקום שכל כך אהבתי מחוּלל. את הילדות שלי, את הנערות שלי, את החוויות הכי טובות שלי.
"אני חושבת שרק משהו כמו חודש לפני הגירוש, כשהציבו את המחסומים בכניסה לגוש וכדי להיכנס הביתה היינו צריכים להציג תעודת זהות - נפל לי האסימון. עד אז הייתה אמונה פנימית שזה לא יקרה. כשכולם ארזו, ברחתי לים. בלילה שלפני הגירוש לא ישנתי. אף אחד לא ישן. כבר היינו אחרי שבועיים שבהם כל הזמן אמרו: 'הנה זה מגיע', 'עוד 72 שעות', 'עוד 24 שעות'. אתה כבר מבין שזה קורה ואומר: 'די, שייגמר'.
"ביום הגירוש, זה היכה בי בכל העוצמות. הרִשעות הזאת. זה היה סוג של הלוויה. מיררתי בבכי. צרחתי, התחננתי. המפנים כיתרו את היישוב. לא נתנו להם להיכנס, וכשהגיע טרקטור כדי לפרוץ את השער - שרפנו את השער, ועמדנו מרחוק ובכינו. נשרף שער היישוב. השער של הבית הגדול שלך, של המשפחה, של הקהילה, של הילדות שלך.
"אחר כך היה הטקס של המשפחה. תמיד בבית הייתה 'הפינה של איתמר', ושם היה נר נשמה. אבא שלי אסף אותנו ואמר שאנחנו נשבעים לקחת את כל הזיכרונות שלנו מאיתמר מכל פינה שהוא נמצא בה - מהחדר שלו, מהגינה, מהפרדס, ממטע המנגו, מהחממות, מהים שהוא אהב. נשבענו לקחת את כל הדברים האלה איתנו.
"עליתי לאוטובוס עם החברים שלי, אחיי בדם. עברתי איתם את השכול של איתמר, את הפצמ"ר במועדון, את היריות. יצאנו מהשער של המושב, נסענו על ציר כיסופים, וכל הדרך החוצה אנשים קוראים את תפילת הדרך, 'ותחזירנו לביתנו בשלום'. כבר לא בכיתי. הייתי פשוט בשוק. אחר כך ההרגשה הייתה שנטשו אותנו. לאבא שלי לא הייתה עבודה. הוא גם לא היה מסוגל לחפש. עשר שנים הוא לא ממש עבד. הוא היה חקלאי גדול בגוש, 50 דונם של תבלינים, הכל ליצוא. אמא שלי הייתה בלנית במקווה. ופתאום אין כלום. מנפצים עולם שלם ולך תבנה את החיים שלך.
"למה אני מתגעגעת? לריח של הידיים של אבא כשהוא היה חוזר מהעבודה והן היו מריחות מפטרוזיליה וכוסברה. עכשיו הוא הולך לשוק וקונה כוסברה ופטרוזיליה, והוא שוטף אותן טוב-טוב ופורס על כל השולחן והבית מריח — אבל זה לא אותו דבר.כשאני חושבת על הנערה שהייתי אז, אני מעריצה אותה. צמחתי מזה. אני עומדת על הרגליים והקמתי משפחה. אני לא רק מקימה בית, אני מקימה מושב, וההורים שלי כאן והמשפחה שלי איתי וזה מה שחשוב. שרדנו את זה, אנחנו ביחד. גם אם תמיד יהיו הגעגועים לבית שהיה".
(חן קוטס בר)
צאלים של עזה
בין שלל האטרקציות לילדים בגוש קטיף לשעבר - לונה פארק, מגלשות מים וגן חיות - יש גם קייטנת טרור של חמאס. מאות בני נוער מגיל 12 ומעלה מתאמנים כאן כחלק מהכשרת מצבת הלוחמים העתידית של גדודי עז א-דין אל-קסאם. הם מתרגלים ירי בנשק חם, לומדים קריאת מפות ועזרה ראשונה - וגם מתאמנים בחטיפת חיילים.
גוש קטיף לשעבר רחוק מלהיות דיסנילנד של עזה. לאחר ההשתלטות על הרצועה, שנתיים לאחר ההתנתקות, הקים חמאס שלושה מתחמי אימונים גדולים: הראשון נמצא ב"תוחמת הצפונית", היכן שהיו פעם היישובים אלי סיני, דוגית וניסנית, השני בפרוזדור נצרים, והשלישי - שהוא החשוב והמשמעותי שבהם - הוקם על חורבות גוש קטיף. המתחם אף זכה לכינוי "צאלים של חמאס", המקבילה לבסיס האימונים הגדול של צה"ל בדרום.
ממש בסמוך לגלגל הענק מכשיר חמאס את כוחותיו לקראת העימות הבא מול ישראל. שם הוא מבצע את ניסויי ירי הרקטות ארוכות הטווח ומרכז את הפעילות לחפירת מנהרות, כולל משאיות ומפעל בטון. בבסיס הזה - המגודר היטב ומצוי תחת אבטחה כבדה של הארגון ומחוץ לתחום לעיתונאים – מתבצע המחקר והפיתוח (מו"פ) של אמצעי הלחימה של הארגון.
חשיבותו של הבסיס גדלה מאוד בשנה האחרונה, עם סגירתו הכמעט הרמטית של מעבר רפיח על ידי המצרים, שמונעים הכנסת אמצעי לחימה, כמו רקטות תקניות, לרצועה. במתקן שבגוש קטיף לשעבר מרכיבים את הרקטות בייצור עצמי, ומשם מבצעים את ניסויי הירי לים. בשנה האחרונה הגביר חמאס את היקף הניסויים לים - הן כדי להגדיל את הטווח והן כדי למצוא פתרונות להתמודדות מול מערכת כיפת ברזל, שהצליחה ליירט 89 אחוז מהרקטות שנורו לשטחים בנויים.
בשטחי האימונים הוקמו גם מעין גדר מערכת, שנועדה לתרגל את לוחמי הארגון להתמודד עם הגדר הישראלית מסביב לרצועה, ואפילו מנהרות תרגול. חמאס אמנם מעוניין בהפסקת אש וזוכה מצד ישראל לסיוע בפעולות השיקום של הרצועה, אך הוא לא זנח את ההתעצמות. שם, בין הריסות היישובים בגוש קטיף, מתכוננים לעימות הבא.
(יוסי יהושוע)
לפנייה לכתב/ת 
