"רציתי בלש שיתבונן בעולם אחרת"
סופר המתח פייר למטר כתב בספרו "אלכס" על בלש נמוך מהמצופה: "הקומה הנמונה שלו היא נקודת מבט יוצאת דופן על החיים", הוא מסביר בראיון - וגם מספר מדוע הספר שלו עוסק בהתעללות גופנית בנשים, למה סופר מתח לעולם לא יזכה בפרס ספרותי חשוב, ואיך הפך ממורה - לסופר
אישה יפה בשנות ה-30 לחייה נחטפת ונכלאת באכזריות. היא נאבקת על חייה בזמן שבלש אחד, שלא ממש רוצה לחקור מקרים קשים מהסוג הזה, נאלץ לנסות להציל אותה לפני שיהיה מאוחר מדי. מעמוד לעמוד, הקוראים מקבלים את נקודת המבט שלו ושל צוות החקירה שלו שאוספים רמזים על החטופה המסתורית, מההווה שלה ובעיקר מהעבר.
- ספרותקל'ה: מגזין הספרות החדש ב-ynet
- דרור משעני, צרויה שלו ואשכול נבו בקריאה דיגיטלית
- ספר ילדים מיוחד: "מכתב לביאליק"
במקביל הם לומדים להכיר אותה, ולהבין שמי שנראתה בהתחלה כמו קורבן תמים וחסר ישע, היא בעלת הרבה יותר תושייה וסודות ממה שחשבו.
זה הבסיס ל"אלכס", ספר המתח של הסופר הצרפתי עטור הפרסים פייר למטר. הספר יצא לאחרונה בתרגום של רמה איילון בהוצאות חרגול ומודן, ומהווה היכרות ראשונית לקוראים בעברית עם קורפוס הכתיבה של למטר, פרופסור ומורה לספרות בעברו בן 64.
ספר המתח הראשון שלו יצא ב-2006, מועד מאוחר לפצוח בקריירה מזהירה. בנוסף, הוא לא סופר של ז'אנר אחד בלבד. למטר הוא גם תסריטאי וגם כתב רומנים היסטוריים. על אחד מהם, "להתראות למעלה", העוסק במלחמת העולם הראשונה, זכה בפרס גונקור היוקרתי ב-2013. באותה שנה זכה להצלחה בינלאומית עם "אלכס", בדמות פרס דאגר של איגוד סופרי הפשע על יצירה בלשית.
בראיון ל-ynet הוא לא מוצא שום דבר יוצא דופן בשינוי הקריירה שעשה בגיל מאוחר: "אני יודע שזה נשמע כמו חידה גדולה, אבל אני חושב שאם הייתי מוסכניק בגיל 30, הופך לרופא שיניים בגיל 40 ואולי לפוליטיקאי בגיל 50, לא היית שואלת אותי שאלה כזאת. אין שום דבר מוזר בבחירת מקצוע חדש בגיל 57. קאטו התחיל ללמוד יוונית בגיל 80, אם אני לא טועה".
הוא מספר שכאשר עבר מז'אנר הבלש לכתיבת רומן היסטורי, זה קרה כמעט מעצמו: "בהתחלה לא שמתי לב שעברתי מז'אנר לז'אנר. עבדתי על סיפור ותוך כדי העבודה הבנתי שזה לא יהיה ספר מתח, במובן הצר של המושג. באותו רגע הייתי צריך להחליט: אם אני רוצה לכתוב ספר מתח, אני צריך להחליף את הסיפור. העדפתי לשמור עליו כי חשבתי שזה סיפור טוב. ואל תשכחי שלמרות הכל, גם אם הסיפור הזה הוא לא בדיוק ספר מתח הוא משתמש בכל האמצעים והטכניקות של ספר מתח: קפיצות לאחור, רמזים מטעים, הפתעות, שיאים וכיוצא באלו".
אם היית צריך לבחור בין ז'אנרים, איזה היית מעדיף?
"אני כותב רומנים. חוץ מבטכניקה של אופן הסיפור, אני לא מבחין בין הז'אנרים. אני כותב את הסיפורים שמעניין אותי לכתוב".
כשהוא נשאל אם היותו מורה לספרות היה מה שעורר בו השראה לכתוב בעצמו, הוא משיב בשלילה: "אין שום קשר בין השניים. לא נהייתי סופר בגלל שלימדתי ספרות. לעומת זאת, בגלל שלימדתי ספרות במשך שנים רבות, הגעתי למקצוע הזה חמוש בכמה וכמה כלים (טכניקות סיפור), שעזרו לי מאוד".
"אלכס" הוא לא ספר המתח הראשון שכתב, אלא ספר שני בסדרת ספרים שהבלש קאמי ורהובן - ראש מחלק הרצח בפריז, מוביל את החקירות בהן. מבלי להיכנס ליותר מדי פרטים על "אירן", ספר המתח הראשון בסדרה שטרם תורגם לעברית, אפשר לומר שורהובן שאחרי "אירן" הוא בלש שעולמו חרב עליו - אישית ומקצועית.
הוא עדיין מתנשא לגובה הזעיר של קצת פחות ממטר וחצי (ארבע רגל ו-11 אינץ'), וניגש לחקירה הסבוכה שלפניו עם כל המטען, החששות וחוסר הביטחון של מי שחקירתו הקודמת, שגם במרכזה עמדה התעללות פיזית קשה בנשים, כמעט וחיסלה אותו.
למטר משתמש פעמים רבות בקומתו הנמוכה של הבלש שלו כדי להגחיך סיטואציות, ולהפתיע חשודים בנחישות וברצינות של מי שרגליו מטלטלות מהכיסא כאילו היה ילד קטן. "רציתי בלש שיתבונן בעולם בצורה שונה מאנשים אחרים", הוא אומר על כך, "הקומה הנמוכה שלו גורמת לו לראות הכול מלמטה למעלה, נקודת מבט יוצאת דופן שמאפשרת לו לראות את החיים מזווית אחרת".
נקודת המבט של דמותו של ורהובן כוללת גם שימוש ניכר בכישרון שירש מאמו. היא היתה ציירת נודעת ואם מזניחה, שסירבה להפסיק לעשן במהלך ההריון - מה שהוביל לפגם בגובהו של ורהובן. יחסו האמביוולנטי לאמו המתה שזור בעלילת "אלכס", וכך גם הצורך הבלתי ניתן לעצירה שלו לצייר בפנקס שלו סצנות מזירת הפשע, את פניה של אלכס הנעדרת, וגורמים נוספים, ביד אמן שלעולם לא ינסה לממש את כישרונו מעבר לכך.
"דמות האם ההרסנית נוכחת מאוד בכל כתביי", מודה למטר אך מוסיף, "את הפרשנות אני משאיר לפסיכולוג שלי".
גם ב"אירן" וגם ב"אלכס" יש התייחסות לציור. איזו חשיבות אתה מייחס לכך בכתיבה שלך?
"רציתי שהבלש שלי יהיה מחווה לציור בכלל ולציור הפלמי בפרט. לכן יצרתי דמות של גבר שחושב לא רק עם המוח שלו, אלא גם עם הידיים. הוא לא באמת מבין מה הוא מצייר, משום שהציור מבטא את האופן שבו הוא מעבד בעיות".
ואכן, לקאמי ורהובן לא חסרות בעיות ב"אלכס". מה שמתחיל כסיפור על קורבן חטיפה, עובר תפניות דרמטיות שמוסרות לקוראים פרטים מפתיעים - בזמן שורהובן והצוות שלו חוקרים קשה אך נשארים רוב הזמן צעד אחד מאחור.
בדרך, למטר לא חוסך מהקוראים תיאורים אלימים ופרטניים מאוד. למשל, מה שאלכס עושה לעצמה כדי לשרוד בזמן שהיא כלואה בכלוב עץ, מדממת, וחולדות רעבות מעוניינות לנשוך אותה כדי לשבוע.
זו לא הפעם הראשונה שספר שלך עוסק בהתעללות גופנית בנשים. למה אתה כותב על הנושא הזה?
"נשים שילמו מאז ומתמיד מחיר כבד על התשוקה שהן מעוררות בגברים. זה בנאלי לגמרי להגיד את זה. אבל מכיוון שספר מתח הוא תיבת תהודה של החוויה האנושית שהוא מתאר, זה טבעי שהפנטזיות הגבריות הגדולות (חטיפה, דיכוי, התעללות גופנית, עינויים, בעלות על נשים) ימלאו בו תפקיד מרכזי, לא?"
ולמה לדעתך כל כך הרבה אנשים נמשכים, אפילו מוקסמים, מסיפורי אימה, רצח והתעללות?
"סיפורים אלימים מאפשרים לנו להשתחרר מהפחדים שלנו. ילדים, למשל, זקוקים לסיפורים שמפחידים אותם כדי להוכיח לעצמם שהם יכולים
להתמודד עם הפחד ולשרוד. זהו אמצעי להתגבר על הטרגדיה האנושית. וחוץ מזה, אנחנו מחכים לסוף, למעצר של הפושע, כדי לחוש את הסיפוק העצום שבלראות מישהו אחר נענש על מעשים שאנחנו חושבים שאנחנו בעצמנו מסוגלים לעשות".
ככותב בעל ניסיון, הטיפ של למטר לכותבים מתחילים בתחום המתח היא לאהוב את מה שהם עושים: "כל אחד צריך לפתח לעצמו את השיטה והקצב שלו, העצה היחידה היא אולי קודם כל תיהנה אתה בעצמך, כי הקורא מרגיש באופן אינטואיטיבי כשספר נכתב בהנאה שהסופר רוצה לחלוק עם קוראיו. אבל אילו הייתי יודע איך לכתוב ספרים טובים, לא הייתי נותן את המתכון לאף אחד".
יש היום הכרה בכך שספר מתח הוא ז'אנר ספרותי אמיתי. מה תאמר לקוראים שעדיין לא משוכנעים?
"לא רק הקוראים לא משוכנעים בזה, אף אחד לא משוכנע בזה. יש מעט מאוד ארצות שבהן לסופרי המתח יש מעמד דומה לסופרים אחרים. זה מאד אופנתי לומר אחרת, אבל זה שקר גמור. תסתכלי למשל על צרפת, ארץ גדולה עם ספרות יפה עצומה. אף סופר מתח לא זכה בפרס רציני כמו גונקור, רנודו, מדיסיס וכיוצא באלו, אף אחד לא התקבל לאקדמיה הצרפתית. אפילו ג'ורג' סימנון, שמאוד אופנתי לומר עליו בראש חוצות שהוא סופר ענק, לא זכה בגונקור ולא התקבל לאקדמיה".
ואם כבר בסופרי מתח דגולים עסקינן, מתבקש לשאול האם הדמות שלמטר יצר כבר קמה על יוצרה, והמאיסה את עצמה עליו. ידוע שקונאן דויל רצה, מאוד, לחסל את שרלוק הולמס בשלב מסוים, והחזיר אותו לחיים בגלל דרישות הקוראים הזועמים.
בהקשר של הבלש ורהובן אומר למטר בין השורות שצריך לדעת מתי לעצור: "הדמויות הבדיוניות, כמו כל היצורים החיים, חיות לפרק זמן מוגבל. אחרי רגע מסוים, נניח אחרי שלושה או ארבעה ספרים, דמויות מסוימות כבר אמרו את כל מה שהיה להם לומר. אני חושב שזה מה שקרה לקאמי ורהובן. אני יודע שכמה מעמיתיי מצליחים להחזיק איזושהי דמות בחיים במשך עשרה ואפילו עשרים ספרים. אני מעריך אותם, גם אם נדמה לי לפעמים שהדמויות קצת 'תשושות' - אולי כמו הקוראים".
