העייפות תדבר / בלוג פלייאוף ה-NBA
כשלברון ג'יימס סחוט, סטפן קרי מותש והסדרה בין גולדן סטייט וקליבלנד נמצאת ב-2:2, ברור כי החל מעתה השאלה היא לא רק מי ישחק כדורסל טוב יותר - אלא בעיקר מי לא יכרע תחת העומס והטיסות. מדריך לקראת המשחק החמישי (הלילה ב-03:00, דיווח חי ב-ynet ספורט)
כמו בחצי העונה האחרונה, גם בסדרה הזאת דייויד בלאט ממשיך להעביר שיעור לעולם באיך יוצאים מהמצבים הכי גרועים ולוקחים מהם את הדברים הטובים. כמו שעשה ברוב הקריירה שלו, גם הפעם הוא הופך את החלב המקולקל לשמנת טעימה, ובאמצעות שימוש מושכל בארגז כלים דל באמצעים (אם מוציאים ממנו את לברון ג'יימס) מראה יכולות אלתור לא רעות בכלל.
עד עכשיו הוא גרף מחמאות, ולא רק ביקורות, כמעט מכולם. העיתונאים (פרשן ESPN, דיוויד ת'ורפ, צייץ אחרי המשחק השני: "כל מי שביקר את בלאט, שיניף עכשיו את היד. כל מי שעקב אחריו באירופה יודע את האמת") התייצבו לימינו, לברון ("הוא נותן לי חופש, ואני מעריך את זה") לשמאלו, ההיסטוריה מולו. ואם בלאט יניף את הגביע לקראת אמצע/סוף השבוע, ההיסטוריה הזאת תחבק אותו חזק אליה, ולא תשחרר כל-כך מהר.
אלא שבימים האחרונים הטענות כלפי בלאט, שהוצלף כל-כך הרבה פעמים העונה ולאחרונה זכה לקצת שקט, שוב הרימו ראש. באופן מאוד לא מפתיע הן הגיעו שוב מהעיתונאי המזוהה כשומר הראש הנאמן של לברון, שרק היום (א') השאיר את הקלפים קרוב לחזה וקבע כי החמישייה של קליבלנד לא צפויה להשתנות.
פעם קראו לעיתונאים כלב השמירה של הדמוקרטיה, אבל בריאן ווינדהורסט מוכיח שאפשר להיות גם אמסטף של שחקן כדורסל מצוין ולנבוח על כל מי שמאיים לפלוש לו לממלכה. הוא עושה זאת בעקביות ובצורה מוקפדת. במהלך העונה דיווח, למשל, שעוזר המאמן טיירון לו לוקח פסקי זמן מאחורי גבו של בלאט. את ה"סקופים" הסנסציוניים מחדרי ההלבשה ומסביבתם של השחקנים המקטרים הוא מפרסם על הבמה הגדולה ונחשבת של ESPN.
זה לא אומר כמובן שכל מה שיוצא לו מהפה הוא בחזקת פסול. הפרסום האחרון שלו, למשל, מסתמן כענייני יותר ורכילותי פחות. ווינדהורסט טען בכתבתו, כזכור, כי קולות בתוך קליבלנד תוהים בינם ובין עצמם (או בינם ובין עיתונאים) מדוע בלאט, שבמכבי תל-אביב זרק את כל החיילים שלו לשדה כבר ברבע הראשון, מתעקש להישאר עם רוטציה צרה של שבעה שחקנים לאורך משחקים שלמים. או בתרגום לתכ'לסית, למה הוא בוחר להשאיר את שון מריון ומייק מילר להעלות אדי קור מהספסל כבר תקופה ארוכה יחסית.
זמן טוב לניסויים?
בלאט טועה בכך שמייבש את הותיקים או פועל נכון? התשובה מתפצלת לשניים. החלק הראשון שלה: הוא כבר ניסה לנקוט בהרחבת הרוטציה לא מזמן, ולא קיבל תמורה. במשחק הראשון של סדרת חצי גמר המזרח מול שיקגו הוא זרק את מילר (חברו טוב של "המלך") למי החמישייה הקפואים, וקיבל ממנו תוצרת פחותה עד אפסית של 3 נקודות בקצת יותר מרבע שעה.
שון מריון, שהכריז על עונת פרישה, מתואר בכתבה של ווינדהורסט ככזה שהרעב חזר אליו ורק רוצה להוכיח שהוא שווה משהו, רגע לפני שהוא תולה את הנעליים ולא חוזר למגרש. ריי אלן עשה קריירה
הגארד-פורוורד יחגוג בעוד פחות מחודש 37, ובמהלך העונה הוא דווקא קיבל צ'אנס להיות פקטור עם כמעט 20 דקות למשחק. התפוקה שלו במהלכה הייתה לא תואמת את הציפיות: 4.8 נקודות, 3.5 ריבאונדים ופחות מאסיסט בממוצע לערב.
ואז מגיעים לסעיף ב' בתשובה: כמות ההזדמנויות שהשניים קיבלו בתקופה האחרונה. בפלייאוף מריון כבר הועלם מהרדאר לגמרי (4.2 דקות למשחק). זמן הפרקט של מילר בפוסט-סיזן, במקביל, לא היה גדול בהרבה (7.4 דקות).
כלומר, לפחות מאזור הזמן של חודש אפריל, מילר ובעיקר מריון אפילו לא איכזבו את בלאט, שאולי רואה משהו שאנחנו לא (באימונים, למשל). מצד שני - קשה להאמין שהם לא יכולים לחפות על שחקני החמישייה התשושים עם 10-15 דקות לערב, ולתת להם את הפריבלגיה להתרענן בשוליים כשהאנרגיות במיכל מתחילות לאזול. שזה, פחות או יותר, בדיוק מה שהיה חסר לקליבלנד עד עכשיו.
אז יכול להיות שלבלאט באמת אין עם מה לעבוד, או שמא הוא פשוט לא שש לפשפש קצת יותר עמוק בספסל שלו כדי לתת לשחקניו אוויר? את התשובה הוא יצטרך לקבל בזמן אמת, ברגע הכי חשוב של העונה. אתמול, כשהוא נדרש להתייחס לסוגייה, אמר ש"הדבר המצחיק הוא שגם גולדן סטייט שיחקה באותו משחק עם שבעה שחקנים".
אם להתייחס להערה שלו לגבי העניין בהמשך במסיבת העיתונאים האחרונה ("אם נצטרך נרחיב את הרוטציה"), קיים סיכוי לא רע שהוא יצטרך להשליך לבריכת הכרישים את שני המשמשים המיובשים שלו בקרוב, ולקוות לקבל מהם תרומה. עכשיו השאלה היא אם זה לא מאוחר מדי.
גולדן סטייט מציגה: ככה עושים שוויון בנטל
וזה לא סימן השאלה היחיד שמרחף מעל קליבלנד כענן שחור. נתון נוסף ששווה להתעכב עליו הוא כמות השחקנים שקלעו בספרות כפולות במהלך ארבעת המשחקים עד כה - בעיקר כדי לנסות וללמוד משהו חדש, אם זה עוד אפשרי, על מנגנון חלוקת העובדה אצל כל אחת מהקבוצות.
בצד ימין של הזירה, של דלבדובה ושות', המצב ברור. לספינה שלהם יש רב חובל אחד וצוות סייענים קומפקטי. במשחק מספר 1 רק שלושה מהם קלעו בדאבל פיגרס - לברון, קיירי ארווינג וטימופיי מוזגוב. אצל גולדן סטייט במקביל - חמישה.
במשחק השני קליבלנד נשארה עם שלושה שרשמו מעל 10 נק' (את ארווינג החליף ג'יי אר סמית'), גולדן סטייט ירדה לארבעה. במשחק השלישי גם הקאבס וגם הווריורס נהנו מארבעה קלעים בדו-ספרתי. כשזה קרה לקליבלנד גם במפגש האחרון, התברר שזאת לא ערובה להצלחה. ברגע שלברון קלע "רק" 20, כל הקבוצה נעצרה על 82 נקודות.
בשורה התחתונה, בכל אחד מהמשחקים עד עכשיו הווריורס נהנו ממספר שווה או גדול יותר של שחקנים שקלעו בספרות כפולות. לא יכול הלברון לבדו, בטח לא עכשיו, וזה כבר לא סוד.
בתווך קליבלנד למדה על עצמה שממצבי פוסט אפ בהתקפה לא תבוא לה הישועה. לראייה, מתוך 18 כאלה שהיא יצרה לעצמה (על 7 מתוכם אחראי לברון) במשחק האחרון, יצאו לה רק 7 נקודות ופחות מחצי נקודה בממוצע לכל חפירה. כשהיא ניסתה לצאת מחוץ לרחבה ולגוון את הזריקות, היא נתקעה על 13 אחוזים מכל הטווחים שהם לא בתוך הצבע ועל 20 אחוזים מהשדה במשותף לכל הגארדים שלה. אז אולי מריון ומילר יכולים לעזור במשהו?
עייפות החומר
הרבה החלטות כבדות משקל יונחו לפתחו של הקומישינר אדם סילבר בקיץ. אחרי עונה רוויית התרחשויות, הפלייאוף הנוכחי הוליד עבורו עוד שתי נקודות למחשבה. הראשונה היא טקטיקת ההאק א-שאק הידועה לשמצה, שבה עסקנו בהרחבה לאורך כל השבועות האחרונים. העניין השני הוא העייפות הגדולה שבה שרויים השחקנים, ובסדרה הזאת, ובמיוחד לאור שיטת הבית-חוץ הנוכחית, שוב מככבת.
82 משחקים בעונה הסדירה נאלצים לעבור שחקני ה-NBA, בסיומם הם נאלצים לעמוד על הרגליים, להשפריץ ספריי איפה שכואב ולהמשיך לרוץ, אפילו לדהור, אל עבר המאני טיים. בסדרת הגמר, שגם כוללת בתוכה טיסות חוף-אל-חוף מתישות מאוקלנד לאוהיו, זוכים ג'יימס, קרי ושות' להפסקות קצובות בנות יומיים בין משחק למשחק, כל עוד הוא נערך באותו אזור. כשנודדים מהמזרח למערב או להיפך, זמן המנוחה בין המפגשים גדל ל-72 שעות.
אבל זה לא מספיק. במשחק האחרון לברון ודלבדובה לא עמדו על הרגליים, וזה לא רק בגלל הרוטציה המדוללת של דייויד בלאט. הם גמורים בדיוק כמו קרי, תומפסון וחבריהם, שאחרי עונה כמעט מושלמת נסחטים עד טיפת הזיעה האחרונה שלהם כדי להוכיח בפעם המי יודע כמה שהם הכי טובים.
כעת, כשסדרת הטוב משבעה משחקים מצטמצמת למיני-סדרה חדשה של הטוב משלושה, מלחמת ההתשה עולה מדרגה. כרונולוגיית המשחקים היא זו שתביא את השחקנים שוב אל הקצה, עמוק בתוך חודש יוני. אם עד עכשיו בכל אחד מהמגרשים נערכו שני משחקים רצופים, אחרי המשחק הלילה שתי הקבוצות ינדדו חזרה לאוהיו. במידה וקליבלנד תפסיד לפנות בוקר אבל תנצח ותכפה דו-קרב שביעי אצלה בבית, המזוודות תיארזנה מחדש לקראת טיסה שנייה תוך פחות משבוע מקצה אחד לקצה שני.
עבור בלאט, שמאז ההפסד האחרון של קבוצתו אומר שוב ושוב ששחקניו התקשו להתמודד עם שלושה משחקים בחמישה ימים, זה עשוי להיות הקש שישבור את גב הגמל. עכשיו יש להם עוד מסע לעבור, כזה שאפילו עבור אלה שמתורגלים היטב לנדידות ארוכות עשוי להיות מסע אחד יותר מדי.
אנחנו לא מתיימרים לנהל את הליגה הטובה בעולם. יש כבר כאלה שעושים את זה. אין ספק כי מדובר במשימה מורכבת אם מתחשבים בעובדה שבעולם הנוכחי מרכיבים כמו פרסומות, מדיה וכסף
חשובים לא פחות, כנראה, מבריאות השחקנים.
מצד שני, צריך לזכור שלפני שהשחקנים האלה הם שחקנים, הם גם בני אדם. גם הם רוצים ליהנות ממה שהם עושים - למרות המשכורות השמנות שהם מקבלים לכיסם בכל חודש - לפחות כמו שאנחנו נהנים. כן, גם במעמדים הכי מלחיצים, הכי חשובים והכי מכריעים. אז למה שלא נקצר את פרקי ההמתנה בין סדרה לסדרה, ואת סדרת הגמר, שהיא הדובדבן האמיתי של כל העונה הזאת, לא נרווח ונאוורר קצת יותר? אם לא בשביל הרגליים של לברון וההתכווצויות של דלבדובה, לפחות בשבילנו.
לפנייה לכתב/ת 
