ילדים, היום נדבר על תקיפה מינית
הנושא טעון והילדים צעירים, אבל נועה אריאל יודעת שהוא יציל נפשות. בקרוב בבתי הספר הדתיים והחרדים: הצגה על התמודדות עם פגיעה מתמשכת בין ילד למבוגר מוּכר, בלי להשתמש במילים מפורשות - אבל עם מסר ברור. המטרה: לעורר מודעות, ולדובב ילדים שנפגעו אך שומרים על הסוד הנורא
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
"זה לא נעים לי" – שמה של הצגה טיפולית המיועדת למגזר הדתי והחרדי, ונבנתה במיוחד במטרה לסייע לצופים צעירים לזהות מצבים מסוכנים, ולדווח על פגיעות מיניות, אם חוו. אריאל נחשבת לחלוצת ההצגות בנשאים טעונים במגזר, ולא פחות מ-15 אנשי מקצוע בתחום בפגיעות המיניות, שימשו כיועצים. בימים אלה היא מגייסת את הציבור להתנעה סופית, דרך אתר מימון ההמונים "הדסטארט".
כל מה שקורה, חדש ומעניין - היכנסו לערוץ היהדות :
- אחרי ההלוויה, המשפחה: נתבע ונפנה למבקר המדינה
- צפו: אינדיאנה ג'ונס גר בכלל בבני ברק
- בכיר בח"ק על גופת התינוק בקרטון: "אחד שמטפל במרצדס לא יטפל בסוסיתא"
רגע לפני שאתם מצקצקים בחוסר אמון: מי בכלל ייתן לה להיכנס עם תכנים כאלה לבתי ספר דתיים וחרדיים – לאריאל יש "תעודת מהפכנית" כבר 15 שנים, עם ההצגה "הערב היפה בחיי", המוצגת במרבית האולפנות והתיכונים לבנות, ופוערת לרווחה את נושא האלימות במשפחה במגזר הדתי.
נועה אריאל, מייסדת תיאטרון הבובות "דומם במדבר", אומרת כי מדובר "בנושא טעון לכל הורה. הוא מעלה את השאלה המפחידה שיושבת לכל הורה בראש - 'האם הילד שלנו מוגן?" הצלחתה של ההצגה הקודמת על-שמה, חוללה מהפכה בכל השיח על אלימות כלפי נשים בתוך המגזר הדתי, עודדה אותה, לדבריה, ליצור הצגות שיטפלו בנושאים רגישים נוספים.
עבור החרדים: תרגום לאידיש
גיל הצופים נמוך בהרבה, וגם הנושא "עולה רמה" במדד הטעינות המגזרית, אך זה לא מפריע לאריאל
לנהל משא ומתן עם רבנים מהמגזר החרדי, הצפויים, כך היא מקווה, לאשר את ההצגה גם עבור ילדים חרדים. ההצגה תתורגם לאידיש, ותועבר עם שחקן בפני בנים, ושחקנית בפני בנות.
"להבדיל מההצגה על האלימות במשפחה שעסקה בנושא עצמו", כך אריאל, "כאן, לכאורה, לא מדברים בכלל על הנושא עצמו. אבל המסר עובר דרך הבובות בצורה סמויה, מתוך מטרה שילדים שלא נפגעו מינית, לא ייפגעו מעצם השיחה הישירה על נושא".
ההצגה תתמקד במערכת יחסים של פגיעה מתמשכת בין ילד למבוגר מוּכר: "יש תהליך מאוד ברור של איך הדברים האלה קורים. השלב הראשון הוא שלב הפיתוי, יצירת הקשר. גם אם לא הייתה עדיין פגיעה בפועל, הכיוון הוא ברור. המסר של ההצגה לילדים הקטנים הוא, כל מערכת יחסים 'סודית' עם מבוגר היא לא טובה. סוד הוא לא נורה אדומה, הוא זרקור. כי אלמלא הסודיות, ילד קטן היה מספר הכל ומיד".
בשלב השני של הפגיעה המינית שבה מטפלת ההצגה, מתרחש מה שאריאל מגדירה "פריצת גבולות". "למשל דגדוג, על אף שהבובה אומרת שזה לא נעים לה. המטרה היא להציג שפגיעה מינית זה לפעמים דבר שנעים לילד, ולכן לוקח לו הרבה זמן להבין שזה לא בסדר. הוא מרגיש שזה לא בסדר, אבל הוא לא יודע לשים את האצבע על מה בדיוק לא נכון, והוא לא יכול קבל עזרה ולשתף, בגלל הסוד. והבובה בהצגה אומרת: הלוואי שהייתי מספר. הכל - במטרה לעודד את הילד לשתף, על אף הבקשה לסודיות".
במגזר הדתי מקבלים בזרועות פתוחות
תוך כדי סיפור, מבחינה אריאל בין סודות שעתידים להתגלות, כמו מסיבת הפתעה - לבין סודות שאמורים להישאר בארון. "הסוג האחרון הוא הבעייתי, וזה המסר שעובר לילדים".איך הדברים שאת מתארת מתיישבים עם הסטריאוטיפ המגזרי על השתקה והדחקה של הנושאים האלה?
"קודם כל, זה לא נכון. כשאני פניתי לראשי אולפנות לפני 15 שנים עם הצגה מאוד מפורשת על אלימות
אז מה בכל זאת מתפספס פה?
"יש פה סיטואציה של התנגשות ערכים. שימי לב שאין כמעט ניסיונות לדבר על תוצאות המתירנות בחברה החילונית. החברה לא פנויה לדבר על זה, כי זה נוגע בערך הכי בסיסי והכי מקודש. 'חופש הפרט' הוא מעל הכל, הוא ציפור הנפש. תשאלי כל אדם ברחוב מה הערך העליון מבחינתו, לפני ציונות ולפני הכל - זה זה. ועד איפה? את זה החוק הגדיר, ואם תעז לחדור לי למרחב הזה במילימטר - אני אתנגד לכך בכל תוקף".
"גם למגזר הדתי והחרדי יש ערך ליבה כזה, והוא נקרא 'קדושת המחנה'. עכשיו יש משהו שמגיע והורס את זה, אז ברור שצריך לטפל בזה. אבל האם על הדרך צריך לקלקל לכולם? לדבר עם ילד בן חמש על יחסי מין, על אברי מין, על מיניות מפורשת – ברור למרבית המטפלים שילד בגיל כזה 'לא שם'. זה לקחת את הנפש שלו ולפגוע בה. החברה הדתית מבינה שצריך לפתוח ולא להסתיר, ומצד שני, לא להרוס ולפגוע באחרים. יש משקל של איזונים שצריך להיעשות, וזה מה שההצגה כאמור עושה".
בגיל 11 אבא של חברה תקף
"גם אלימות במשפחה וגם פגיעות מיניות בילדים הן תופעות שכיחות מאוד לצערנו", אומרת אריאל. "הייתה לי שיחה ביישוב שלי עם עוד תשע נשים, וכל אחת סיפרה מה היא עברה. הסיכום הראשוני היה ארבע מתוך עשר של פגיעות מיניות, ואז מישהי אמרה: אני לא רוצה לשתף, אבל זה חמש מעשר.
"אף אחד מאתנו לא יצאה פגועה ברמה שזה משליך על התפקוד שלה. זו לא הייתה פגיעה מתמשכת, אבל זה היה שם. אישית, כשהייתי בת 11, אבא של חברה תקף אותי מינית. נגע בי, מישש אותי. זה קרה פעם נוספת, ואז הפסקתי להיכנס אליהם הביתה. בגיל 14 מישהו עשה לי משהו דומה במעלית. זה לא הפריע לי להיות מי שאני, ועם זאת, אלה דברים שצריך לחשוף ולטפל כדי שיפסקו - ואני (והבובות) כאן בשביל זה".
ההצגה שתעלה אחרי החגים, הפכה לפרויקט גיוס המונים "בהדסטארט" (תִּרמו כאן). "ישאלו בצדק, היא
מרוויחה, אז למה לתרום? לכן אני מציינת את זה במפורש בדף: הכסף הוא הלוואה. להצגה לוקח כשנה וחצי להחזיר את עצמה, ואני מתכננת להחזיר כל שקל ממה שייאסף ויתקבל כתרומה לקהילה, באופן שקוף שיוכלו לראות אותו. כלומר אין פה שום רווח אישי, אלא תרומה כפולה: פעם להקמה של ההצגה, ופעם שנייה לקידום הנושא בפריפריה".
מניסיונך, מה קורה ברגע שהאורות כבים, וההצגה נגמרת?
"המון דברים. רק השבוע פנתה אלי מורה באולפנה שהצגתי בה, וסיפרה לי שהם הצליחו לבטל חתונה של קרובה שלה שלושה שבועות לפני, בגלל שראתה מה קורה שם והבינה לאן זה הולך. נערות פונות אלי בקביעות עם סיפורים. יש שלוש פניות בממוצע בשבוע. לפעמים הן צריכות חיזוק למה שעברו, ולפעמים עזרה מקצועית של ממש. הייתה ילדה שלא הייתה מוכנה לשתף את הצוות שהרגיש ש'קורה שם משהו', והסכימה בעקבות ההצגה לדבר דווקא איתי".
