שחרור ירושלים / על אליפות מיוחדת במינה
בלי כוכבית ובלי סולמית - הפועל ירושלים היא האלופה האמיתית הראשונה כאן מזה כמעט יובל שלא קוראים לה מכבי ת"א. אליפות של דרך ושל אנחת רווחה היסטורית. ודווקא עכשיו - אסור לה לשכוח היכן ולמה הכל החל. שרון דוידוביץ' על "מהפכה של שמחה" בעיר הבירה
ירושלים השלימה תואר:
- היסטוריה: הפועל ירושלים אלופת ישראל בכדורסל
- דונטה סמית': "לא יודע מה יש בדם שלי, אבל אני ווינר"
- פפי תורג'מן: "צריך לקוות שתהיה המשכיות"
- העונה שעברה על הפועל ירושלים
אולי קצת כמו ב-67', היה זה שוב שחרור ירושלים. שחרור מעול בלתי נסבל של שנים. חשבו לרגע על מתחרה בתחרות האיש החזק בעולם, מיד לאחר שהשיל מעל כתפיו את הסלע הענק שסחב. דמיינו חבלן משטרתי מפרק מטען, שנייה לאחר שחתך את החוט הנכון. עכשיו, תכירו את חגיגות האליפות של הפועל ירושלים. קודם אנחת רווחה, רק אח"כ פורקן כללי והיסטורי.
פורקן בו כמעט עשרת אלפים אנשים נשארים שעה אחרי. על דני פרנקו מתרוצץ בין מיקרופון למיקרופון עם שרשרת בצורה רשת האליפות. על הלפרין בקולו הגבוה מנסה להרים את האווירה שכבר ממילא בתקרה ואורי אלון אחד, שמתהלך כמו חתן השמחה. על קהל ששר בקול רם את השיר – "מהפכה של שמחה". בול.
לא עוד מכבי ת"א
הרי לא חשבתם שזה יהיה אחרת. לא תיארתם לעצמכם שהפועל ירושלים, הקבוצה הכי מיוסרת ומוכה בספורט הישראלי, תזכה בצלחת סתם כך. שהיא לא תעבור לפחות 25 דקות של לחץ ופאניקה שהעבירה אותה הפועל אילת. 25 דקות של חרדה קיומית. זו שתמיד ליוותה אותה.
אבל זהו. דורות על גבי דורות של מחסום פסיכולוגי, תמו. וזה לא קרה ברגע אחד, אלא בתהליך ארוך שהאליפות היא רק רגע בו, לא סופו. תהליך שהחל ביום בו ירושלים החליטה שהיא רוצה להיות טובה יותר ממכבי ת"א, לא כמוה. ההכרזה על כך הייתה עם ההתעקשות על ליאור אליהו והלפרין.
וזה נמשך בשורת החלטות נכונות. כמו להביא כישרון כמו טוני גפני, ולהשאיר אותו גם כשדברים לא מסתדרים בהתחלה. וזה לעשות את החילופים הנכונים באמצע העונה. כי בזמן שמכבי ת"א הביאה את ג'ו אלכסנדר, בירושלים צירפו את דיון תומפסון. זה כל ההבדל.
תוסיפו לזה את התיקון של ליאור אליהו, ה-MVP הטרי, שהלך לחפש אתונות ומצא מלוכה, ואת המחשבה הבלתי נתפסת שדווקא יותם הלפרין, השחקן הכי מושמץ ומבוקר ברגעים הגדולים, הוא-הוא זה שרשום על הזכייה ההיסטורית כקפטן. תוסיפו לזה תצוגה הגנתית בראשותו של דני פרנקו בחודשים החשובים של העונה וקיבלתם אלופה. אלופה ראויה.
האהבה שלהם ניצחה
ורק אל תגידו להם כלום על כוכביות. לא עכשיו. אל תתחילו בסיפורים על יריבה בגמר שאינה מכבי ת"א, או מתמודדת לתואר שהגיעה בסגל עייף וקצר. אל תפליגו שוב בדיונים על שיטה טיפשית ולא רצויה. אל תתחילו עם זה. הרי פעם כבר אמרו להם שזה בסך הכל גביע ולא יותר, אחר כך שאלו אותם מה זה יול"ב קאפ בכלל.
אבל יותר מהטירוף הרגעי של חולון ודורסמן, יותר מההפתעות בחסות הפיינל פור של גלבוע/גליל ומכבי חיפה ואפילו יותר מעונת הדובדבנים – זו האליפות הכי אמיתית שהייתה כאן ללא השם מכבי ת"א מזה כמעט יובל. אליפות של דרך ארוכה ומפרכת, עם רצון להישאר שם למעלה, ואת כל האמצעים לעשות זאת. ליצור משהו חדש.
דווקא עכשיו ירושלים צריכה לזכור שהיא חייבת לעשות הכל מלבד להיות עוד מכבי ת"א. לזכור מהיכן הגיעה ועל מה בנוי כל הסבל והכאב הזה שהשתחרר.
על פפי תורג'מן ודורון שפע, על מלחה והארנה, על ארז כץ ובילי תומפסון, מאיר טפירו וסמי בכר. וכן, גם על הפיצה של צ'ורצ'יץ', הדרכון של קני וויליאמס, השנים של דני קליין, הכסף של ארקדי גאידמק וגומא אגייאר – ועל עדי גורדון.
לפני הכל ואחרי הכל, גורדון - האיש שטבע את המונח "הפועל ירושלים". זה שכולם רוצים לראות. זה שסלל את הדרך, זו שבתחילתה הייתה רק אהבה ובלי ניצחון, ואז שניהם נעלמו. עכשיו הם ניצחו – ומצאו שוב את האהבה. כעת רק צריך לשמור על שניהם יחדיו.
מסכימים? בואו לדבר על זה בטוויטר של שרון דוידוביץ' , או בעמוד הפייסבוק .
