"הדברים שאני רוצה": לא עושר, ולא אושר
יש בסיפור המסגרת של "הדברים שאני רוצה" פוטנציאל לדיון רציני במשמעות החיים בעידן הקפיטליסטי. אבל כשהתסריט סוחף לכיוון מלודרמטי וקומי, והשחקנים נענים לו עם דרמטיות מוגזמת, אנחנו נשארים בלי ערך מוסף מבחינת המסר, וגם בלי השקלים שהקדשנו לרכישת הכרטיס
פנטזיית מעמד הביניים המודרנית הזו, בבימויו של דידייה לה פשר, בסיסה בספרו רב המכר של גרגור דלקור מ-2012. מה שמכר על הדף כחצי מיליון עותקים הפך בגלגולו למסך הגדול ליצירה מפוספסת, בה הסיפור האנושי ופוטנציאל ההזדהות מצליחים להדהד בקושי, תוך שהם מופרעים תדיר על ידי דמויות קריקטוריות שהאמינות מהן והלאה ודיאלוגים כל כך לא מצחיקים שזה עצוב.
אך הסרט נפתח כאמור דווקא בנימה שמחה. אנו פוגשים בז'וסלין, אישה נאה וצנועה בת 47, המחלקת את חייה השלווים בין תפירת פפיונים על אפודות למתן עצות לאפיית עוגות לקהל לקוחותיה ולגולשות בלוג הלייף-סטייל שהיא מנהלת וצובר אט אט תאוצה. לצדה בעלה החביב ג'ו (מרק לבואן), חברות טובות וקלות דעת ושני ילדים בוגרים. באופן כללי, נראה שהחיים הפשוטים מספיקים בהחלט ומאירים לז'וסלין פנים.
לכן, כשהיא היא הזוכה המאושרת בסכום העצום, היא בוחרת להחביא את הצ'ק ואת דבר קיומו מכל סובביה ולקחת את הזמן כדי לתהות מהם הדברים שהיא באמת רוצה. החשש שהעושר הגדול ופתרונותיו המהירים יעכירו את שגרת חייה הקטנים שנבנו בשתי ידיים ונדמים על פניו מאושרים, מקרב אותנו אל הגיבורה. עמה, אנו מפליגים בהרהורים בכל אותם אירועים משמעותיים בחייה ובהחלטות שלקחה, לטוב ולרע, אשר הביאו אותה עד הלום.
בסצנה עוקבת, אנחנו מתלווים למסע הבריחה של ז'וסלין מבעלה המאיים, ונרגעים עמה על חוף הים. שם, מזמנת לה העלילה עוד דיאלוג מופרך, הפעם עם אביר משופם על סוס לבן, שבמחי משפט וחצי וכמה מבטים חודרים שהושאלו מהסדרה "היפים והאמיצים", מבקש לגאול אותה מייסוריה ולצעוד עמה אל עבר השקיעה.
אבל ז'וסלין שבה הביתה, וסולחת לבעלה שמבטיח לשנות את דרכיו הרעות, וגם מקיים. חזרה להווה המפוכח עם הבנה נוספת לגבי גיבורה הולכת ומתעגלת, שיודעת שעל האושר צריך לעבוד, שהוא לא שחור ולבן. אך הגילוי הזה, ורבים נוספים, נותרים כלא יותר מראשי פרקים או הערות שוליים. אלו אולי עברו חלק בספר, שם נתבקשנו אנחנו להשלים את הפער, אך בסרט הם נבנו בצורה מקרטעת, ומכל החומרים הלא נכונים.
עוד ביקורות סרטים בערוץ הקולנוע:
ובהווה, לא מעט סצנות שאמורות להיות משעשעות הופכות מעצבנות, עם דמויות שצורחות את שורותיהן או מפגינות תסמונת טורט למילים כמו "קפה!" ו"קווין קוסטנר", מתוך הנחה שגויה שאם לא צחקנו בפעם הראשונה, אולי נצחק בשנית ובשלישית. כזו היא הסצנה הכמעט מביכה בה מאזינה ז'וסלין לדמותה של עובדת אקסצנטרית בחברת הלוטו, שמזהירה אותה במופת של משחק רע מההשלכות ההרסניות שמתלוות לכסף הגדול בו זה עתה זכתה. דמות מעצבנת נוספת היא מאדו, העובדת בחנותה של ג'וסלין שכל הזמן בוכה. למה? ככה. כי אם השטיק של ההיא לא עבד אולי של זו יעבוד. הוא לא.
גם כאן מצליח מוסר ההשכל (אותו רעיון שכסף לא קונה אושר, אבל גם לא החלטות אימפולסיביות ולא מחושבות שבאות בקלות) להיחלץ באורח פלא ובכל זאת להישמע על אף הכשלים הקולנועיים. זה מה שיש לנו כאן, שברירי עלילה עירומה.
והסרט ממשיך, ופתאום, פחות או יותר ברבע האחרון, הוא הופך למשהו אחר, נוגה ומוצלח בהרבה. חלום העושר הגדול שממתין בצד משתנה, הדברים נכנסים לקצב, הבדיחות הכושלות מתמתנות ואיתן גם המשחק הגרוע. מוטב מאוחר מלעולם לא? לא בטוח. כסף הוא אולי לא ערובה לאושר, אבל אם כבר השקענו אותו בסרט, היינו מצפים שיחזיר את ההשקעה לכל אורכו.
"הדברים שאני רוצה" (צרפת) - במאי: דידייה לה פשר, שחקנים ראשיים: מתילד סנייה, מרק לבואן, פטריק שנה, ויריז'יני הוק ופרדריק בל. אורך הסרט: 94 דקות.
