כל מה שאיבדתי בשוג'עייה / טור

גדוד המילואים שלי נחשב לאחד המאומנים ביותר מבין יחידות המילואים הלוחמות. ובכל זאת, הבדיחה הקבועה בגדוד מספרת שאנחנו גדוד של שלום, כי בכל פעם שיש מבצע או מלחמה אנחנו לא נקראים לדגל. כל פעם הסיבה שונה.

שמחה גולדין מבקש להשיב את גופת  בנו

נשק הסברתי: גן שעשועים בעוטף עזה

בעקבות ההתנתקות: צה"ל משתנה ללא היכר

יש לי כמה וכמה חברים שהם קצינים לוחמים, והם בדיוק מהסוג של הגיבורים שאחרי זה שומעים עליהם. וזה הפחיד אותי יותר מהכול. לא הפסקתי לבדוק את הוואטסאפ, לראות אם הם כבר התחברו, אבל הוואטסאפ התמיד בשורה "נראה לאחרונה בתאריך 17.07.2014 בשעה 21:15". השורה הזאת לא השתנתה במשך שבועיים של פחד מתמיד.

במוצ"ש, ה-19 ביולי, הפחד הפך לממשי. הייתי אמור ללמוד למבחן, אבל מי יכול להתרכז בכלל? אחרי ניסיונות שינה כושלים, הצלחתי להירדם רק ב-5 לפנות בוקר. לא עברה שעה, והפלאפון החל להשתולל. השמועות החלו לשטוף את המסך והגיעו בזו אחר זו. נגמ"ש שרוף, חיילים הרוגים, חיילים חטופים.

גולני. החטיבה שלי, הגדוד שלי, החברים שלי. הם נמצאים בלחימה קשה, כ"כ קשה שאפילו לא מפרסמים על זה כלום. הרשתות החברתיות משתגעות מרוב חלקיקי מידע, עוד שמועה ועוד שמועה. הלב שלי התפוצץ. מה לעזאזל קורה שם בשוג'עייה? האם באמת גדוד 13 נתקל בהתנגדות כ"כ קשה מהחמאס? האם באמת יש חטוף? והמבחן? למי אכפת ממנו בכלל.

החברים מהסדיר משתגעים בוואטסאפ. לאט לאט אנחנו מבינים שזה נכון. הגדוד שלנו, המחלקה שבה אנחנו היינו רק לפני כמה שנים, עכשיו שרופה בתוך נגמ"ש בעזה.

עשיתי מה שיכולתי כדי להסיח את דעתי ממה שקורה, אבל כל מה שהיה אפשר לעשות הוא לנסות לצרוך עוד ועוד מידע. צפייה מורטת עצבים בטלוויזיה הביאה לבסוף את הבשורה האיומה: "הערב התיר דובר צה"ל לפרסם כי 13 חיילי גולני נהרגו הלילה במהלך הלחימה ברצועת עזה", כך סיפרו בחדשות.

לא נכנסים לפניקה

למרות שעמוק בפנים כבר ידעתי, רק כששמעתי את הדיווח הרשמי הדמעות הרשו לעצמן לפרוץ ללא מעצורים.

האווירה הציבורית דיברה על לחימה צודקת, על כך שגם אם יגיעו ידיעות על הרוגים, לא נכנסים לפניקה. היא עלולה לפגוע במורל ובאורך הרוח של העורף. בכל פעם שהגיע דיווח על נפגעים לקחתי נשימה ואמרתי "אוקיי, זה חלק מהמלחמה". אבל למכה הזו לא ציפיתי. זה ריסק לי את הלב, מחץ אותו לחלוטין. נכנסתי לאבל.

הרגשתי אובדן. הרגשתי שהחטיבה והגדוד שלי ספגו מכה עצומה, אבל ידעתי גם שאין מצב שלא יקומו מזה.

חברים התחילו לשלוח לי הודעות שהם משתתפים בצערי. כל יוצא גולני הרגיש אובדן אישי באותו יום.

ב-20 ביולי, יום ראשון השחור, כל עם ישראל ראה שוב מה זה גולני. גולני שלא מוותרים. גולני שנלחמים עד שמנצחים. גולני של כאב. גולני של גאווה. גולני של הקרבה. במהלך הלחימה, ביקרתי את ההורים של אחד החברים שנלחם בעזה. הם היו צמודים לטלוויזיה ולחדשות, ונראו כאילו הזדקנו ב-20 שנה תוך לילה אחד. לעולם לא אשכח את אותו יום שחור, 20 ביולי 2014.

"צוק איתן" היה טראומה גם לי, שנשאר מאחור. להישאר מאחור זה להיות חסר אונים. זה לא לישון. זה להפסיד עבודה. זה לזרוק על המבחנים. זה לא להתלונן על כל זה כי יש כאלה שקשה להם הרבה יותר. זה לדעת שאין לך איך לתרום ללחימה מעבר למשלוחים לחיילים והסברה ברשתות החברתיות. אז התגייסתי לדברים האלה, זה מה שנשאר לי לעשות. לא הייתי אישה שנותרה מאחור, או הורה שכול, או אפילו אח. סתם, חייל שלא קיבל צו.