"ערים של נייר": מה שעובר למתבגרים בראש
פנייה לבני נוער לא חייבת להיות דרך סרטי הפנטזיה והאקשן מהסוג של "משחקי הרעב". דרמת המסתורין "ערים של נייר" מוכיחה שאפשר גם אחרת, עם דמויות מסקרנות ונקודות מבט מפתיעות - לא ריאליסטיות בהכרח
מצפייה בטריילרים לפני הקרנת "ערים משל נייר" רוב הסרטים לבני נוער בנויים באופן הזה: צעיר או צעירה בעולם דיסטופי או כזה שמשהו בו, בכל אופן, יצא משליטה. הוא או היא מיוחדים מאוד, מוצלחים וקוראים תיגר פיזי ורוחני על הנעשה סביבם, מערערים את הסדר הקיים ולכן ימצאו את עצמם בליבן של מהפכות וסכנות גדולות מהחיים - שבתקווה יגרמו להם להוביל טרילוגיית סרטים שוברת קופות.
"משחקי הרעב", "מפוצלים" ו"הרץ במבוך", כולם עונים להגדרה הזו, וכולם מבוססים על ספרים שהנוער חובב הקריאה כבר מכיר ומצפה לעיבודים הקולנועיים שלהם, מתלהב, משווה בין הסרט לספר והכי חשוב - קונה כרטיסים. מולם, "ערים של נייר" הוא במידת מה מז'אנר שמהווה ניגוד מוחלט ומשלים שלהם. הוא בוים על ידי ג'ייק שרייר ("רובוט ופרנק") ונכתב על ידי סקוט נוישטדטר ומייקל ה. וובר - שניהם גם חתומים כמפיקים, שניהם כתבו גם את התסריט ל"אשמת הכוכבים" ו"500 ימים של סאמר", ושניהם מעבדים פעם שנייה ספר של ג'ון גרין למסך הגדול.
אם בסרטי הדיסטופיה לנוער חוגגים את הייחודי, את החד פעמי ואת הגיבור שמתעלה מעל כל היתר, ב"ערים של נייר" מתמקדים דווקא בנורמלי, בבינוני כמעט. בסיפור מנקודת מבט אישית, קוונטין (נאט וולף, גם הוא מהצוות של "אשמת הכוכבים") חולק עם הצופים את סיפור ההתבגרות שלו, רגע לפני שסיים תיכון. קוונטין הוא ילד רגיל, קצת חנון אפילו, אבל לא מספיק חנון בשביל שלא נחבב אותו. יש לו שני חברים טובים - בן וראדר (אוסטין אברמס וג'סטיס סמית'), והוא מאוהב עד מעל הראש בנערה מהבית ממול, מרגו (קארה דלווין - דוגמנית ושחקנית, בקרוב כאנצ'נטרס ב"יחידת המתאבדים").
השניים היו חברים טובים כילדים, אבל החיבה של מרגו לחיפוש הרפתקאות ומסתורין כשהיו ילדים, והנטייה שלה לברוח מהבית ולהסתובב עם חבורה של נערים הרבה יותר מגניבים ממנו כשהם גדלים, יוצרת ריחוק צפוי בין השניים. וכך קוונטין מספר לנו בווייס-אובר איך הם כבר בקושי מדברים, עד שמשהו קורה למרגו וגורם לה לשתף את קוונטין חזרה בחייה. ככה לפחות הוא חושב, עד שנערת חלומותיו הפרועה נעלמת.
וכך, כשנשף הסיום בפתח ורוב השכבה מתעסקת באת מי להזמין ומה ללבוש, קוונטין מנסה להבין לאן מרגו נעלמה, והאם היא השאירה לו רמזים שמכוונים אותו למצוא אותה? כדי להוכיח לה שהוא ראוי, הוא מוכן לעשות משהו יוצא דופן וסוף סוף לזכות באהבתה.
אל הגעגועים הנוסטלגיים שלו לקשר שמעולם לא היה מצטרפים החברים הטובים - כי ככה זה בתיכון, אתה תלך בעקבות החבר הטוב שלך כי זה הדבר הנכון לעשות, וגם כי זה פשוט עדיף על לשבת ולהכין שיעורי בית. עוד תוספת לחבורה היא לייסי (הלסטון סייג'), החברה הכי טובה של מרגו - סטריאוטיפ של בחורה מקובלת שקצת נמאס לה שמתייחסים אליה אך ורק כאל פנים יפות.
בחיפוש שלהם אחרי מרגו יצברו הנערים והנערות כמה חוויות שבגיל הזה אוטומטית מתויקות כמו "הדבר הזה שנחשוב עליו ונחייך עוד כמה שנים", וילמדו כמה דברים על עצמם. אין בכך ספציפית משהו חדשני או מלהיב במיוחד, והווייס-אובר מזכיר שוב שהגיע הזמן שיותר סרטים ישתמשו באמצעי מבע אחרים כדי להעביר את קולו של הגיבור מהספר לסרט.
עוד ביקורות סרטים בערוץ הקולנוע:
אבל, לסרט יש גם אי אלו נקודות זכות. בראשן העובדה שגם אם הסיפור לא ריאליסטי במאה אחוז, הרעיון שמאחוריו מאוד מוכר. כמעט כולם ערגו בגיל העשרה למישהי או מישהו שהיו מחוץ להישג ידם, ו"ערים של נייר" מתעכב על החוויה הזו בצורה אמינה ומעוררת הזדהות. הוא גם מכיל כמה בחירות עלילתיות שאינן מובנות מאליהן, וששוברות, גם אם במעט, את הנרטיבים שהתרגלנו לראות בסרטי נוער.
עוד משהו ששווה להתייחס אליו הוא הדמות הנוכחת-נעדרת של מרגו. היא נערה פרועה, מהסוג שמכונה לא פעם "manic pixie dream girl" - זו דמות נשית מקסימה ומחופפת שמגיעה לעלילה כדי להשפיע על הגיבור, מבלי שהיא תעבור איזשהו תהליך רב משמעות משל עצמה. במקרה של מרגו, היות וההסתכלות כולה מעיניו של קוונטין, יש התייחסות בשלב מסוים לכך שהוא רואה בה את מה שהוא רוצה לראות בה, ויש אפילו נימה גם אם עדינה מאוד של ביקורת על כך.
אם לנסות לכנות את תת הז'אנר בשם, אפשר להתייחס אליו כאל סרטי מתבגרים על "מלנכוליה ורגישות". יש מזה במידה מדויקת ב"ערים של נייר", שנקרא כך על שם ערים פיקטיביות שמסומנות במפות
דרכים לשם שימור זכויות יוצרים (והמטאפורה מתגלגלת משם). זה מה שהצופים הצעירים רוצים לראות בקולנוע. הופעת אורח קצרצרה של אחד מכוכבי "אשמת הכוכבים", שהניבה צרחות של חדווה ברחבי האולם, הדגישה זאת.
גם אם העלילה לא מבריקה, ולוקח לו מעט זמן להתניע, נראה ש"ערים של נייר" - יחד עם "אשמת הכוכבים" הטרגי יותר ו"כמה טוב להיות פרח קיר" - מהווים עוד נדבך אהוב בסרטי ההתבגרות של התקופה הנוכחית. הם קצת מאזנים את כל הרעש והצלצולים של סרטי האקשן. במקרה הזה - הכל מתנהל בנעימים - הוא מספק דמויות שקל לחבב, גם אם לא הולך למקומות אפלים, מתוכחמים או מקוריים במיוחד.
"ערים של נייר" (ארצות הברית) - במאי: ג'ייק שרייר, שחקנים ראשיים: נאט וולף, קארה דלווין, אוסטין אברמס, ג'סטיס סמית' והלסטון סייג'. אורך הסרט: 109 דקות.
