"איימי": להדביק מחדש את איימי ווינהאוס
הסרט הדוקומנטרי על עלייתה ונפילתה של איימי ווינהאוס אמנם לא מחדש הרבה, אבל יש בו מראות וצלילים שמחברים אותנו לעולמה השברירי של זמרת מצליחה, שכולם רצו לנצל לטובתם. חומרי ארכיון רבים שנאספו נרקמים כפסיפס מרגש על צעירה מיוסרת שתיגע גם בכם - בחייה ובמותה
ככל שזה יישמע ציני, איימי וויינהאוס היא דמות מושלמת לסרט דוקומנטרי (וגם עלילתי - מה שללא ספק יגיע בהמשך). קחו בחורה אקסצנטרית, חדה ואינטיליגנטית, בעלת מראה ייחודי, קול עצום, כישרון כתיבה וכנות נדירה, תבלו במנה יפה של הרס עצמי, הוסיפו הצלחה מטאורית, אהבה הרסנית, חגיגות של תקשורת צהובה ומוות מהרעלת אלכוהול בגיל 27. כשכל זה מתועד בשלל תמונות וסרטונים - הרי לכם סרט שכמעט כותב את עצמו.
ואכן, הסרט "איימי" - בניגוד לסרט הדוקומנטרי על קורט קוביין, "Montage of Heck" שיצא השנה, לא מתיימר להציג את הסיפור בצורה אמנותית במיוחד. הוא מובא ברצף כרונולוגי ומורכב מתמונות ומסרטונים מתוך ראיונות והופעות ומתיעודים פרטיים של איימי, חבריה ומשפחתה, כשברקע ווייס-אובר של אנשים שליוו אותה בחייה מתוך ראיונות שערכו עמם יוצרי הסרט.
אך למרות הגשתו הבנאלית, אורכו (128 דקות), סופו הידוע, והעובדה שאיננו מחדש הרבה - סרטו של אסיף קפדיה (יוצר "סנה" הדוקומנטרי על נהג המירוצים הברזילאי איירטון סנה) מעניין ומרגש, בעיקר בזכות דמותה הצבעונית של ווינהאוס והשילוב הנוגע ללב של אישיותה התוססת לעומת בדידותה ושבריריותה.
קפדיה נותן לארכיון לדבר ואנו נחשפים לצעירה הבריטית החל מהיותה ילדה. התיעוד הרב שנעשה עוד בתקופתה האנונימית מרשים ביחוד לאור העובדה שמדובר בטרום עידן התיעוד האובססיבי של ימינו (שכשלעצמו מאיים לבטל את המושג "תיעוד נדיר" ואת האתגר שבהכנת סרטים דוקומנטריים על כוכבים ילידי שנות האלפיים). כאילו הצלחתה וגורלה ידועים היו מראש.
לצד קטעים שלא נראו בעבר, כמו אלה של הזמרת עושה שטויות עם חבריה, שרה עם גיטרה על הספה במשרדי חברת יוניברסל או מקליטה באולפן עם מראק רונסון, נעשה שימוש בקטעים מהופעות פומביות (כולל ההופעה הידועה לשימצה בבלגרד). חלק מהרגעים הטובים ביותר של הסרט לקוחים מראיונות עם ווינהאוס שגישתה הכנה והלא דופקת חשבון מרעננת ורחוקה מההתנהגות הפוליטיקלי קורקט והמרצה בה נוקטים אמנים אחרים. כמובן שהפסקול מלא במוזיקה שלה - להיטיה הגדולים לצד שירים לא מוכרים - והצגת הטקסטים על המסך מזכירה כמה למעשה הם היו אמיצים בכנותם.
עדויותיהם של חבריה עוזרים לשפוך אור על אופיה והתנהלותה של הזמרת, וכמו תמיד, הרגעים המעניינים ביותר מספקים הצצה על החוויה האישית של האמן ברגעים פומביים שכולם מכירים. כך למשל, ברגע מצמרר בו מספרת חברתה כיצד בערב בו זכתה ווינהאוס בחמישה פרסי גראמי ודמותה הנרגשת נשקפה על המסך, התוודתה זו בפניה ששום דבר כבר לא מרגש אותה ללא השפעת סמים.
עוד ביקורות סרטים בערוץ הקולנוע:
בניגוד ל"Montage of Heck", שיוצרו ברט מורגן בחר לסיימו במופע האנפלאגד ההוא כשמותו של קוביין מסופר בכתוביות בלבד, כאן אנו מקבלים את החבילה השלמה: הסרט מסתיים בהוצאת גופתה המכוסה של ווינהאוס ובתמונות המשפחה והחברים השבורים - סיום רגשני שיותיר בדמעות גם את מי שאינו נמנה עם מעריציה. למרות הסוף הידוע מראש, קפדיה מצליח באמצעים עדינים לייצר הרגשה מותחת המלווה את הסרט, כמו הצגת השנה על המסך וככל שהיא מתקדמת אל עבר 2011 - הלב הולך ונחמץ.
גם הרגע בו מופיע לראשונה על המסך בלייק פילדר סיביל - ה"קורטני" של איימי - האיש שעתיד לדרדר אותה אל עולם הסמים הקשים (אם כי יש מקום לתהות אם לא הייתה מגיעה אליו בסופו של דבר גם לבדה) ולשבור את לבה, הוא רגע מבשר רעות גם בלי שימוש בפסקול מניפולטיבי. לעומת זאת, אמצעי קולי שהבמאי מרבה להדגיש הוא קול תיקתוק מצלמות הפפרצי הרוחשות ככוורת דבורים ביציאותיה לרחוב ובייחוד בתקופות השפל - קול שאמור לשקף את תחושותיה של הזמרת לגבי התקשורת ואת הניכור והבדידות שהקיפו אותה ככל שהתפרסמה.
פה ושם נוגע הסרט בנקודות מעניינות שפיתוחן יכול היה להעניק לסרט, ולהבנתנו את דמותה של ווינהאוס, יותר עומק, כמו היחס שלה כלפי נושאים כמו מגדר ויחסי מין או כלפי דימוי גוף ואסתטיקה. אך ניכר כי היוצרים העדיפו להתמקד בסיפור הצפוי והמוכר של המעבר מאנונימיות להצלחה, היחסים עם פילדר סיביל, הסמים והאלכוהול. לאור זאת, אי אפשר שלא לתהות על נפקדותו הכמעט מוחלטת של מארק רונסון מהסרט. האיש ששמו עולה פעמים רבות בנשימה אחת עם שמה של ווינהאוס, שהפיק את הסאונד שהפך מזוהה איתה באלבום שהפך אותה לכוכבת, מקבל התייחסות קצרצרה במשפט אחד.
הסרט לא חוסך שבטו מהתקשורת על טיפולה הצהוב והמשועשע בווינהאוס, שמצדה סיפקה הופעות ציבוריות יותר ויותר מטורללות ונפלה לידי המגזינים והקומיקאים הצמאים לחומרים. ברגעים כאלה גם אנו כקהל מוזמנים לחשבון נפש כצרכני התוכן של אותם אמצעי תקשורת, ולמחשבה על ההנאה המסויימת בלראות כוכב נופל תוך ציקצוקים צדקניים. ההזדהות עם האדם שמאחורי הפרסונה הציבורית מגיעה תמיד מאוחר מדי.
האתר הרשמי של הסרט מציג אותו כ"הנרטיב של איימי ווינהאוס, בקולה שלה", הצהרה הרומזת כנראה על בידולו מסרטים אחרים שנעשו עליה ובייחוד מהסרט "הבת שלי היא איימי ווינהאוס" מ-2010 מאת אביה מיטש, שגם הוציא ספר עליה לאחר מותה. ווינהאוס האב אכן ניסה למנוע את הפצתו המסחרית של "איימי" ואפשר להבין מדוע. דמותו מוצגת כנצלנית, אינטרנסטית ורודפת בצע.
ועדיין - יש להטיל ספק בהצהרת היוצרים, שכן גם כאן לא מדובר בקולה של ווינהאוס אלא בקולם של חבריה, שותפיה לעבודה ובעלה לשעבר - כולם בעלי אינטרס מסויים לא להיות מוצגים כמי שחזו באיימי פוגעת בעצמה ולא עשו מספיק כדי לעזור. כולם מבקרים את התקשורת והפפראצי שירדו לחייה, אך האם שימוש בהקלטת הודעות אישיות שהותירה איימי בטלפונים שלהם במצביה הפגיעים ביותר וחשיפתם לציבור אינו פוגעני?
לכך יש להוסיף את העובדה שהסרט הוזמן והופק על ידי יוניברסל (מפיצת סרטו הקודם של קפדיה) - החברה בה היתה חתומה הזמרת אשר מחזיקה בקטלוג המוזיקלי שלה, וגם לה וודאי אינטרסים משל עצמה. כל אחד מספר מנקודת המבט שלו ומתוך מעורבותו הרגשית וזה כמובן לגיטימי, אך את קולה האמתי של איימי ואת הנרטיב שלה, לצערנו, לעולם לא נוכל באמת לשמוע.