"ללא כפפות": מפגן כוח של ג'ייק ג'ילנהול
המסירות והכשרון של ג'ייק ג'ילנהול מתפרצים על המסך גם "ללא כפפות", בה הוא מגלם בכוחות עצמו את שבריריות גברית מיוסרית בגוף חסון ושרירי. אבל מה תרומתו של הבמאי אנטואן פוקואה להצגת התכלית של הכוכב? לא הרבה. בסופו של דבר זוהי עוד דרמת איגרוף שגרתית
נראה שהקריירה של ג'ייק ג'ילנהול נכנסה לשלב הטורבו המוכר גם כ"לעזאזל, תנו לו כבר פרס אוסקר". הלו"ז שלו לשנתיים הקרובות עמוס בסדרה של תפקידים ראשיים שמציבים אתגרים פיזיים ודרמטיים לא מבוטלים. בשנה שעברה הוא גילם תפקיד כפול במותחן "אויב" של הבמאי העולה דניס וילנב, ולאחריה ביצע הורדה דרסטית במשקל בכדי לעצב דמות קריפית במיוחד ב"חיית הלילה" של דן גילרוי. כעת ג'ילנהול מאמץ את "שיטת האקורדיון הפיזי ע"ש כריסטיאן בייל" (מעבר מהתת תזונה של "המכונאי" לגוף השרירי ב"באטמן מתחיל") והופך את גופו למכונת לחימה ב"ללא כפפות" ("Southpaw").
מדובר, ללא ספק, בסוג של אטרקציה. אמנם אין זו הפעם הראשונה שבה ג'ילנהול מפתח מראה שרירי לסרט (כך היה בניסיון הכושל לייצר זיכיון ב"הנסיך הפרסי: חולות הזמן"), אך כאן מדובר על מהפך פיזי שיש בו אלמנט מובהק של הליכה על הסף, שלא לומר חורבן גופני. הכוונה אינה למשטר האימונים המטורף שאפשר את השינוי מציפלון לגוש שרירים אלא לעיצוב הגופניות של הדמות כנתח בשר שרירי ומדמם.
עוד ביקורות סרטים בערוץ הקולנוע:
ב"הנסיך הפרסי" היה ניסיון לשווק את ג'ילנהול מחדש כאובייקט תשוקה לא מאיים, כמוצר צריכה לצופי המולטיפלקסים. ב"ללא כפפות" יש שימוש בבסיס העלילתי של מלודרמת האגרוף הרגשנית (בנוסח "סיפורו של אלוף" של פרנקו זפירלי מ-1979) ולהשתמש בגוף הפצוע כדימוי חי ומדמם לכאב הפסיכולוגי והאינטנסיביות הרגשית של הדמות.
הצילומים שפורסמו קודם לעליית הסרט סיפרו את כל מה שצריך היה לדעת עליו, ובערך כל מה שניתן יהיה לחלץ מהסרט לאחר הצפייה בו בשלמותו. בתמונות אלו נראה ג'ילנהול כשהוא עומד במרכז הזירה, גופו השרירי נראה כאילו תפרי העורקים התפוחים שלו עומדים להתפקע. לא שרירים סימטריים, אסתטיים. פניו פצועות ומדממות, עינו האחת סגורה, הבעת פניו היא של אדם שברגע הזה יודע רק שעליו להמשיך להילחם ולהיפצע.
מה שתמונות הסטילס רק רמזו עליו - ושהסרט מציג באופן נרחב - הוא הממד הסאב-ורבלי של הדמות. ג'ילנהול, שברקורד שלו יש יותר מדמות חכמולוגית אחת או שתיים, מציע כאן סוג שונה בתכלית של נוכחות. קול נמוך, נהימות, מלמולים, זעקות - כל הטווח שנמצא מחוץ לדיבור תקין והמשלים את ההופעה הניאנדרטלית של הדמות. המכלול מאוד אינטנסיבי, והמשחק בהחלט ראוי לציון - אך ל"ללא כפפות" אין יותר מדי מה להציע בנוסף אליו.
אין זו הפעם הראשונה שבה הבימאי אנטואן פוקואה ("יום אימונים מסוכן", "נקודת שוויון") עוסק במניעים ובהשלכות של אלימות גבריות, אך בהשוואה לבמאים אחרים הנמשכים לנושאים אלו (סם פקינפה, מרטין סקורסזה) הוא אינו מצליח להציב בחינה מטרידה באמת של היחס בין השניים. גופו השרירי והפצוע של ג'ילנהול לא יכול לעשות את העבודה גם של הבמאי וגם של התסריטאי (קורט סאטר היוצר של הסדרה "ילדי האנרכיה").
העלילה פשוטה להפליא: בילי הופ (Hope כמו "תקווה") בגילומו של ג'ילנהול הוא מתאגרף במשקל בינוני, המצליח בתחילת הסרט, להגן על תואר האליפות שלו, אך עושה זאת בשן ו(כמעט ב)עין. אשתו מורין (רייצ'ל מקאדמס) מנסה לשכנע אותו לפרוש למען בתם בת ה-11 לילה (אונה לורנס). בעוד לבטים אלו עולים לפני השטח מתרחש אסון נורא בחייו של בילי כשאשתו נורה למוות.
האלמנט ההרסני כלפי פנים של המתאגרף מתפרץ ללא הנוכחות המאזנת של אשתו. הזעם הלא נשלט והייאוש מביאים אותו להרס כל מה שהשיג בחייו: הרכוש, התואר, והנורא מכל - הבת. ברור שמהמקום הנמוך הזה הוא צריך להתחיל את המסע הקשה לשיקום.
האם זה סוג הסרט שיכול להפתיע בדרך בה תהליך זה יתרחש ובתוצאתו הסופית? נדמה שהתשובה לכך תהיה ברורה לכל מי שיצפה בחלק הראשון של הסרט. בדרך חזרה למעלה בילי יעבוד בניקוי חדרי שירותים באולם אימוני האגרוף המרופט של טיק וויליס (פורסט וויטקר), שלאחר מכן יסכים לאמן אותו. הוא גם ילמד אותו שיעורים נדרשים בנוגע לתכנון ושליטה בזעם שלו כלוחם. הכיוון שהסרט מתווה הוא, מבחינה זו, בר השוואה והנגדה למערכת היחסים בין מגי פיצג'רלד ופרנק דאן ב"מיליון דולר בייבי" של קלינט איסטווד.
גופו השרירי והחבול של המתאגרף הוא המדיום שבאמצעות מנסחים סרטי אגרוף את כוונותיהם. ב"רוקי" נעשה שימוש בגופו של סילבסטר סטאלון בכדי להחיות מחדש אתוסים אמריקאים שמרנים,
ובהמשך הסדרה להציב את רוקי כגילום של אמריקה השורדת את קריאת התגר הגזעית ("רוקי 3") או את תבוסת האידיאולוגיה הסובייטית ("רוקי 4").
ב"שור הזועם" מרטין סקורסזה עיצב והחריב את גופו של רוברט דה נירו, כדי ליצור את הסרט האולטימטיבי על אלימותו של הגבר כלפי חוץ וכלפי פנים. אלו שתי דוגמאות מנוגדות (בעמדתם ואיכותם) לסרטים שיש להם כוונה ואמירה בעלת משקל. "ללא כפפות" נשאר בגבולות השבלוניות המלודרמטית מבלי לנסות לנסח דבר מעבר לכאב רגשי המגולם בגוף פצוע ומדמם.
"ללא כפפות" (ארצות הברית) - במאי: אנטואן פוקואה, שחקנים ראשיים: ג'ייק ג'ילנהול, רייצ'ל מקאדמס, קרטיס "פיפטי סנט" ג'קסון, פורסט וויטאקר, אונה לורנס ומיגל גומז. אורך הסרט: 123 דקות.
