מי שמאמין לא מתנצל / דעה
מי שמאמין בזכותו לחיות פה, לא צריך להתנצל כדי שיאמינו שהוא כואב. הוא יכול להצטער פשוט כי זה הדבר הנכון לעשות
הרי ברור שכבני אדם אנו כועסים וכואבים כל רצח. בייחוד אם מדובר בחסרי ישע ובחפים מפשע. מדוע צער וכאב אישיים אינם מספיקים וראוי שגם נגנה? האם זיקתנו למחנה הלאומי הופכת אותנו באופן אוטומטי לאחראים פוטנציאליים למעשה הנפשע הזה? התשובה היא כמובן שלילית. ובכל זאת, רבים מחבריי לא הסתפקו בהבעת צער אלא בגינוי רועם, כאילו הם הם זורקי בקבוק התבערה הארור.
אחת הסיבות לכך לדעתי, היא מעמדה המעורער של הריבונות והאמונה בצדקת הדרך ובזכותנו הטבעית לחיות פה. אם תרצו – מי שמאמין לא מפחד. או יותר נכון, מי שמאמין בזכותו לחיות פה, לא צריך להתנצל כדי שיאמינו שהוא כואב. הוא יכול להצטער פשוט כי זה הדבר הנכון לעשות.
כדי שהימין בארץ יפסיק להתנצל על מעשים שהוא לא אחראי להם, צריך לקרות משהו גדול יותר מניצחון בבחירות. הימין צריך להיות זה שמייצר את השיח הישראלי שמיוצא החוצה ומוציא אותו לפועל. אם אנו מאמינים שדין יהודה ושומרון כדין תל-אביב, אנו צריכים לחזור על זה שוב ושוב ושוב ולפעול בהתאם.
כיצד נצרבה בעולם התפיסה הכוזבת של "שטחים תמורת שלום"? כל פקיד זוטר באירופה וכל הנשיאים האמריקאיים לדורותיהם משננים את הסיסמה השחוקה אבל גלגלי השיניים שיצרו אותה הינם תוצרת כחול-לבן.
ג'ון קרי כה אובססיבי עם "שתי מדינות לשני עמים" לא כי זה נולד במוחו הקודח, אלא משום שהיה זה השמאל הישראלי שקדח זאת במוחם של אחרים. הכל התחיל פה. שיח זכויות האדם האנטי-ישראלי – 100% צבר. אפרטהייד – עם חותמת של סברס. חזרה לקווי 67' – חובש כובע טמבל וסנדלי שורש.
>>עוד באתר ערוץ 20>>
אך אל לנו להתקרבן. לא מעט תלוי בנו. תעודת העניות של הימין היא שלימים היו גם מנהיגים מתוך המחנה הלאומי שדבקו לסיסמאות האלו. גם אם לא במילים, אזי במעשים. אם הימין רוצה לצאת ממשבצת המגנים שמתנצלים בגין פשע שלא ביצעו, הוא חייב להיכנס למשבצת היוצר והבונה. ברגע שססמאות של הימין יתפסו מקום של כבוד בלבבות ובמוחות, הרי אז נוכל לומר שהימין והדמוקרטיה הישראלית מיישמים את אשר נבחרו לעשות. חלק מהמינויים והמהלכים האחרונים של נתניהו, הולכים לכיוון הזה.
עקרונות, ריבונות ומשילות תחילה
אחד הדברים הנכונים שקרו בעקבות ההסכם עם איראן הוא הסירוב הישראלי לפיצוי אמריקאי בצורת נשק הגנתי. אקט פשוט של עמידה על עקרון, הוא לא רק סמלי אלא באמת נחוץ. לא נסכים שיקנו את שתיקתנו ואת ביטחוננו בעזרה מדומה, כאילו הניחו את צווארנו על הגרדום אך נתנו לנו כדור מרדים כדי להקהות את תחושת המוות המשתקת.
כך גם אסור לנו להסכים לויתורים שלא היו נדרשים משום מדינה אחרת. אם אנו נוזיל את המחיר של חיינו פה, אל לנו להתפלא שאחרים יוזילו את חיינו. נתניהו רואה בהסכם עם איראן איום קיומי ולכן הוא לא מוכן להתפשר על פיצוי נשק. על המשוואה הזו להפוך לשכיחה יותר. זה השיח שעלינו לייצר גם כלפי פנים. לא נבליג על הרצח של עלי דאוואבשה, אבל גם לא נבליג על יידויי האבנים, בקבוקי התבערה, רצח שלי דדון, רצח חקלאים, ניפוץ מצבות או חיתוך כבל של עובד ישראלי שצנח למותו הנורא.
מחנה הימין זועק את צעקתם של הקורבנות היהודים הרבים – אבל גם זועק על רציחתם של עלי דאוואבשה ומוחמד אבו ח'דיר. נפתלי בנט שכותב פוסט על כל נרצח, יהודי וערבי, הוא איש של צדק ואמת יותר מכל פוליטיקאי מהשמאל שכותב פוסט רק כשנוח לו. בנט אגב, הוא גם במקרה זה שהצליח לחלחל קצת את השיח של סיפוח יו"ש.
הצדק שוכן לצידנו. בדרך יהיו קשיים ונצטרך לעיתים לנכש עשבים שוטים וסוטים כמו בכל גינה פורחת ומלבבת. גם האמונה שאנו צודקים לא מתירה לנו להיות אדישים לאחר. ההפך הוא הנכון. העובדה שזוהי זכותנו הטבעית לחיות פה מדגישה את האחריות שלנו כלפי כל מי שחי תחת ריבונות ישראלית. אם נאמין שאנחנו ריבונים וננהג בהתאם, לא נצטרך לפרוץ במקהלת גינויים.
העובדה שאנו חשים כאב ועצב על רצח של תינוק בן 18 חודשים היא טבעית וראויה. אנחנו לא צריכים לתת לה ביטוי פומבי כדי שייראו זאת בשמאל, כפי שאנו לא צריכים לפתח תפיסת מוסר מעוותת כדי שהעולם יאהב אותנו.
אנו צריכים להיות החלוצים של שיח חדש. כזה שמאמין במוסר ובצדק שלו, בזכותנו על הארץ ובחובה לדאוג למי שחי תחת ריבונות ישראלית.
כזה ששגור לא רק מעל דפי הפייסבוק, אלא גם מצוי בנאומים של מנהיגינו בראש ובראשונה ולאחר מכן גם בנאומים של מנהיגים בעולם. כך לא נקדם רק את ארץ ישראל, אלא גם את ההיגיון הבריא, האמת והצדק.
נוה דרומי היא ראש תחום "זכויות אדם כחולבן" במכון לאסטרטגיה ציונית
