פרשת לא תשתוק: שירת העשבים השוטים

(צילום: אילן זטלין)

(צילום: אילן זטלין)

"אני לא אדם שהולך לרבנים או מקובלים", היא אומרת בכנות, "אבל בגלל שהוא היה שייך לציונות הדתית, הרגשתי שהוא עשוי להיות יותר נגיש מאחרים. אז אמרתי נשלח שאלה ונתייעץ. הכל היה טלפוני. האישה שדיברתי איתה בטלפון אמרה לי בזמנו שהוא בכלל לא מקבל נשים. אז כששמעתי מה שנחשף, הייתי בהלם".

"השיר בעצם נולד על הרקע הזה, ההלם", גוטמן מחדדת. "זה אדם שרבים נשאו אליו עיניים, ובהם גם אני. אמרו שיש לו 'כוחות'. זה גרם לי לחשוב על ההליכה העיוורת אחרי אדם. חיפוש הישועה מגורם חיצוני, בלי לשאול שאלות, זה דבר שעורר מחשבה אצל הרבה אנשים דתיים. רציתי לכתוב משהו על הדבר הזה. על אנשים בעלי כוח, לאו דווקא רבנים, כמו שרואים בקליפ".

רוצה לתת כוח לנפגעות

בקליפ שצילמה בעזרתו של הצלם והעורך אילן זטלין "מחוצפה מדיה", גוטמן עושה ראפ

פמיניסטי דתי, שמנער את החברה, תוך שהיא מחליפה מספר לא מבוטל של דמויות.

"הנהירה אחרי משהו חזק בלי לבקר, בלי לחשוב, לא קיימת רק בציבור הדתי", היא מדגישה. "אז יש זמרים שמנצלים בנות שרוצות להרגיש קצת תהילה, ויש את הנשיא לשעבר שניצל נשים שעבדו תחתיו, ויש ניצבים במשטרה, ומפה נובעת השאלה שלי: 'איך הגענו למצב כזה?' איך הפכו אנשים משפיעים למסואבים כל כך?"

החברה הדתית נדרשת לעכל גם ראפרית דתייה, וגם נושא כבד: "אנשים מאוד מופתעים שעשיתי בכלל שיר על כזה נושא", כך גוטמן. "גם מהטקסט, שעבר מיתון למען האמת. מצד שני, יש המון המון תמיכה והערכה על האומץ. נשים שאומרות לי שחשוב לדבר על זה. שכמה שזה קשה, זה חשוב מאוד.

"המסר, בסופו של דבר, הוא לא נגד רבנים, או זמרים, או ניצבים, או נשיאים. אני לא מנסה להוציא לעז, רק רוצה להגיד שיש נגע, ושלפעמים הוא מושתק ולכן צריך לדבר על זה. וכמו שכתבתי בשיר, 'עשבים שוטים' קיימים בכל חברה".

דווקא ממקומה כאישה דתייה, גוטמן רואה שליחות: "עצם זה שאני מדברת על הנושא כל כך בפומבי, נועד לתת כוח לאנשים ונשים שנפגעו בעבר לא לפחד לדבר על זה. להתלונן, לא לפחד מה'מה יגידו', כי החברה תמיד ביקורתית ושופטת. באתי לעורר מודעות לנשים שנמצאות במקום שבו הן מרגישות שמשהו לא תקין, לקום וללכת, או להתלונן. רק לא לפחד. הכי חשוב זה לא לפחד".

"שירת נשים"? גוטמן לא מוכנה לצנזר את הכישרון

גוטמן נולדה למשפחת רבנים. הוריה אנשי חינוך, וחלק ניכר מגיל התבגרות עבר עליה בקנדה. "פתאום נחשפתי למוזיקה לועזית", היא מספרת. "עד אז שמעתי רק מוזיקה חסידית, אברהם פריד וכאלה. ואז העולם נפתח".

צפייה בסרט רווי המוזיקה השחורה "סיכון מחושב", המתאר את חייה של מורה בבית ספר בשכונת פשע אמריקאית – היה החיבור המשמעותי הראשון מבחינתה לז'אנר. "גרתי שנה בניו-יורק כשכבר לא הייתי דתית, והייתי הולכת בערבים למועדוני ג'ז. אני שרה ג'ז, שרה ראגאי, השיר הקודם שהקלטתי באנגליה, היה עם מוזיקאי יהודי-ג'מאיקני בשם דיוויד דן".

לאחר שחזרת לדת, חשת קונפליקט להמשיך על הבמה כזמרת?

"כן, בטח. המשפחה שלי, בחלקה, עדיין לא מחבבת את הרעיון, גם אם מכבדת את ההחלטה. התחלתי לשיר בתקופה שלא הייתי דתית", כאן היא עוצרת כדי להדגיש עד כמה שנואות עליה הגדרות מגזריות. "לא אוהבת את זה, זה לא מבטא בעיניי מורכבות של חיי אמונה. תוך כדי ההופעות חזרתי למסורת, והחלטתי שאני לא מפסיקה להופיע. אני מאמינה שאם יש לך כישרון, אתה צריך לפתוח אותו.

"יש מסר בשירים שלי, מסר שחשוב לי להגיד אותו בקול, כי מוזיקה זה כלי מאוד חזק שיכול להגיע ללב

של אנשים, הרבה יותר מעוד פוליטיקאי שעומד על דוכן ומדבר. אם יש לך כישרון, את לא צריכה לצנזר אותו. בעיניי הקליפ הזה עשוי להיות דוגמה איך אפשר לשיר ראפ בלבוש צנוע, ובלי כל השואו-אוף שבדרך כלל מתלווה לקליפים כאלה".

מי שמופיע בהופעת אורח בשיר לצד גוטמן, הוא ליאור שולמן, "המסיח" ("איש יקר עם לב גדול"), המוכר לרוב כמתופף של הזמר מוש בן ארי, וראפר בפני עצמו, שהיה אף שותף להפקה.

"כל הפרשה התפוצצה לפני כמה? שבועיים וחצי? זה ממש מטורף להוציא שיר עם קליפ בפרק זמן כל כך קצר. לא הייתי מצליחה לעשות את זה אלמלא התמיכה שקיבלתי. נכנסתי ל'ג'אפה סטודיו ארט' ביפו, ופגשתי אנשים מוכשרים שעזרו לי, חלקם בהתנדבות. לא הייתה שום תמיכה כספית, הכל נעשה כפרויקט אישי".