כתב יד עתיק: המדריך לטיפול בגוסס
אסור לתת לאדם למות לבד, יש להניח נוצה מתחת לאפו - ואין להיחפז להוריד אותו מהמיטה לאחר שיצאה נשמתו. ספרון בכתב יד בעברית ובאידיש, שנכתב במזרח אירופה, התגלגל לידי הספרייה הלאומית, ומספק הצצה נדירה ל"קוד האתי" לטיפול בגוסס היהודי בן המאה ה-18
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
הספרון המצהיב שכתב יד נאה ומסולסל מעטר אותו, נחשב ייחודי משום שאינו מסמך הלכתי ומתפלפל, כי אם "מדריך שימושי" ששזורה בו נימה אישית וערכית על חייו של האדם בעיני המחברים, ועל תפיסת עולמם ההומניסטית.
כל מה שחדש ומעניין - בערוץ היהדות :
"זה טקסט שריגש אותי", מודה ד"ר יואל פינקלמן, אוצר יהדות באגף האוספים של הספרייה הלאומית. את הספרון שהתגלגל לידיו הוא מגדיר כ"מציאה" שהתגלתה במקרה באחד הקטלוגים של בית מכירה פומבית, ונרכשה בהתרגשות על ידי הספרייה הלאומית.
לדבריו, "בידינו מצויים כתבי יד של חברה קדישא, אך בניגוד אולי להוראות מעשיות שנכתבו כלאחר יד, החוברת הזו היא כתב יד מושקע ואיכותי, וזה תפס אותנו דווקא בגלל שזה טקסט עממי, שמבטא רגש וערכים, ולא חיבור הלכתי רשמי".
"זה לא פנקס שהיה הולך לבית הקברות, או לבית הגוסס - אלא משהו שאוחסן במקום ראוי, ושסימל לראשי הקהילה ולראשי החברה קדישא את הייחודיות של העבודה שלהם. עצם הכתיבה התמה, ההשקעה בסופר מקצועי ובשני גוונים שונים של דיו - מצביעה, לדעתי, על תחושת השליחות והחשיבות שראו המזמינים בעבודתם".
עד שהמוות יפריד ביננו
כבר בעמוד הראשון נפתח הספר הקטן בהנחיה ברורה וחד-משמעית: "כיוון שאדם נוטה למות, אין ראוי להיפרד ממנו, כדי שלא תצא נפשו והוא יחידי".
"זה משפט חזק", אומר ד"ר פינקלמן. "יש פה אמירה ערכית מאוד ברורה: אסור לתת לאדם למות לבד. מישהו צריך לשבת איתו כשהוא עוזב את העולם. זה יכול להיות חצי שעה, ויכול להיות יומיים, אבל כשאדם גוסס אסור להיפרד ממנו בטרם ימות".
למי מיועדת ההוראה הזו?
"במקרה הזה אני יכול רק לנחש: בתקופה שבה נכתב הספרון לא היו בתי חולים, בתי אבות או מוסדות של הוספיס. אדם היה מת בביתו. הקהילה הייתה אז מוסד חשוב בחיי האדם. איפה עובר הגבול בין המשפחה לחברה קדישא? קשה בדיוק לדעת. יכול להיות שהאדם שילווה אותו ברגעיו האחרונים יהיה קרוב משפחה, ויתכן שבמקרים אחרים, כשלא הייתה משפחה, ש'החברה קדישא' נכנסה לתמונה כבר מהשלב הזה. היום אנחנו רואים את תפקיד הקבורה כמשהו טכני, בירוקרטי. אז זו הייתה שליחות".
"ינהג בו בכבוד כאילו הוא חי"
מחברי כתב היד דורשים שלא להיחפז בזמן שנדרש בין קביעת מותו של האדם, לבין הורדתו מהמיטה
והתייחסות אליו כאל מת (לפחות חצי שעה), "ואחר כך ייקח נוצה אחת ויניח אותה על פיו, שאין רוח בו יותר". יש לציין כי ההנחיה הזו - לצד הדיון ההלכתי כולו סביב קביעת המוות - התפתחו רק בתקופה הזו בערך, בעקבות החוק האירופי להשארת גופות נפטרים שלושה ימים, מחשש שלא מתו.
דוגמה נוספת לרוח זו, צצה בעמוד המדבר על האופן הראוי להכנת הגופה לקבורה: "כשיתחיל להתעסק במת ובטהרתו, ינהג בו בכבוד כאילו הוא חי".
בהמשך מתבקש הקברן האלמוני, שלא אדם אחד יעביר את הגופה ממקום למקום - מאחר והדבר גורם ל"טלטול לא מכובד". דרישה נוספת: שבזמן הכנת המת לקבורה, לא יתקיימו בחדר שיחות "סמול טוק" מיותרות, המוגדרות בספרון "כדברים בטלים".
"להתנהג למת 'כאילו היה חי', לא לדבר לידו שיחות סתם, זה רעיון שנובע מיחס של כבוד", פינקלמן מסביר. "זה משהו שחוזר על עצמו בטקסט הזה. זהו טקסט, אישי, רגשי. יש בו משהו ששונה מאוד מטקסטים הלכתיים ובעלי ערך כספי רב, שמתמקדים בדיונים טכניים ופלפולים. פה יש שילוב שמסמל מצד אחד את אהבת התורה, ומצד שני את אהבת האדם".
קברנים אלמונים
מחבריו של הספרון נותרו עד כה תעלומה. "אנחנו לא יודעים הרבה פרטים לגבי כתב היד עצמו, אבל
ברור, שהוא נועד להוות יותר ממסמך טכני", מספר ד"ר פינקלמן. "אנחנו יודעים מתי הוא נכתב, בערך, רק על פי סימני המים המופיעים על הנייר שבו השתמשו. הנייר הוא משנת 1799, אז אנחנו יודעים שהטקסט נכתב בשנה זו, או שנים ספורות אחריה. האזור הגיאוגרפי, כאמור, הוא איפשהו מרכז-מזרח אירופה".
יש השערה למה הם בחרו לכתוב אותו בשתי שפות?
"אני רק יכול לנחש שהעברית מביאה משקל, רצינות וקדושה לטקסט – בעוד שהיידיש זה בשביל הפרקטיקה. לא כל אדם בתקופה ההיא היה מלומד ותלמיד חכם, שלא לדבר על דובר עברית. במיוחד כשהיו תפקידים 'בחברה קדישא' שנשים ביצעו, וההוראות נועדו גם עבורן. האידיש במקרה כזה, הייתה יכולה לסייע להן".
