חוקים להתמודדות עם המוות

הצטרפו לפייסבוק של ynet וקבלו עדכונים חמים וסרטונים בלעדיים

והנה לאחר זמן, הוא רואה רק שניים יורדים מההר: משה ואלעזר. יתרה מכך, אלעזר לבוש בבגדיו המיוחדים של אהרן. אך היכן הוא אהרן? שואל העם את עצמו. הדאגה לאהרן איננה רק דאגה פוליטית - היכן הוא מנהיגנו הרוחני. אהרן הוא הדמות היותר אהובה על העם, שהרי הוא היה משכין שלום בין איש לאשתו ובין ניצים. אהרן הוא גם זה שעוצר את מגפת המוות המשתוללת בעם עם מחתת קטורת. איך האיש שניצח את המוות, מוכרע על ידו? שואל העם את עצמו.

וכותב רש"י: "כשראו משה ואלעזר יורדים, ואהרן לא ירד, אמרו: היכן הוא אהרן? אמר להם: מת! אמרו לו: אפשר מי שעמד כנגד המלאך ועצר את המגפה, ישלוט בו מלאך המוות? מיד ביקש משה רחמים, והראוהו מלאכי השרת להם מוטל במיטה. ראו - והאמינו".

כשהשכל ממאן לתפוס

העם לא מבין כיצד מי שטיפס אך לפני שעה קלה לראש פסגת ההר הגבוה, מת. יש לי הרגשה

שרש"י מרמז על תחושת קונספירציה שישנה בעם. האומנם מת? מדוע הוא לא יורד? אולי נעלם, הסתלק? ניתן רק לנחש לאן לקח הדמיון את הציבור הענק. קשה להתעלם גם מהדמיון להיעלמותו של משה בהר סיני, ולמה שנראה היה כאיחור בירידתו. תוצאות הדאגה ההיא למשה, הולידו את עגל הזהב (שבו השתתף גם אהרן). והנה גם עכשיו אהרן נעלם "בהור ההר", מבלי שהיו סימנים כי הוא חולה או נוטה למות.

נראה כי משה מבקש רחמים, כי הוא מותקף, או לפחות חש בחשדות הרוחשים בתחתית ההר. והנה מספר רש"י על נס: מלאכי השרת מראים לעם, כביכול, שאהרן שוכב במיטה מת.

יש להניח באופן פשוט יותר, שכמה אנשים זריזים טיפסו במעלה ההר כדי לראות את המציאות המרה בעיניהם. כל הדיון הזה נובע מהפסוק המופיע בשולי פרשה קצרה זו: "וַיִּרְאוּ כָּל הָעֵדָה כִּי גָוַע אַהֲרֹן". מדוע מודגשת העבודה שהם ראו שאהרן גווע? אלא משום שהיו להם, כנראה, ספקות כבדים בעניין.

נדמה לי כי פרשה זו היא אחת מן המקורות לשקיפות הנדרשת ביחסי מנהיגים – מונהגים. ויותר מכך, נדמה לי כי פרשה זו מנסה לעסוק בחידה הלא פתורה הזאת, הנקראת מוות. בבור השחור הזה שאין לו תכלה. כל מי שפגש את המוות (ומי לא?) מכיר את החוויה שאין מתסכלת ממנה, שבה הדעת והרגש מנסים להבין מה אירע? היכן נמצאת אותה ישות שנקראת "האדם שהיה עימנו" עד לא מזמן?

לצאת מהבור השחור

אינני מאמין כי יש מי שלא חווה את חוויית המעין-חלום, שבו הדמות האהובה נמצאת איתנו. לעיתים בחלומי אני מרגיש במגעה הרך והמלטף של אימי על ראש הילד שלי (ועיניי גם עתה נמלאות דמעות), והנה – אך חלום. ואולי דווקא היה? אני חייב לומר שאינני מרבה לפקוד את קברה של אימי, משום שתודעת הנוכחות שלה בחיי כל כך חזקה, עד כי איני חש בצורך להתחבר אליה דווקא דרך קיברה. אבל דווקא תודעת הנוכחות הזאת, מסתיימת בכאב צורב, במפח נפש נוראי. היא לא פה. היא לא איתי.

ואולי לכן מתחילה פרשת "חוקת" בפרוצדורה המסתורית ביותר של טהרה מטומאת המת. דהיינו,

אדם שהיה במגע קרוב לגופת נפטר או ששהה בבית קברות, נטמא טומאת מת. עליו להיטהר באמצעות הזיית מי מעיין בהם מעורב אפרה של פרה אדומה, שאין לה אפילו שתי שערות שחורות. התורה עצמה מכנה את הפרוצדורה הזו כ"חוּקה" - הוראה ללא טעם שהשכל האנושי יכול להבין.

אומות העולם מתוארות כמו שמבקרות אותו מתוך נקודת ראות רציונאלית. אבל האדם שהיה במגע קרוב עם המוות, צריך להיטהר מאותו "בור שחור" מהפנט, באמצעות פעולה חיצונית שאין מקורה בתובנות הפסיכולוגיות הנהירות לאדם, על מנת לשנות את הפסיכולוגיה שלו. אולי רק מעשה לא מובן לשכל האנושי, שמקורו המובהק הוא בעולם האלוקי – עשוי לשחרר אותו באחת מאותו "בור שחור", ולהחזיר לו את תחושת הקיום והאופטימיות.