הימין האנטי דמוקרטי רומס את הציונות / דעה
כמו השמאל האנטי-ציוני, כך הימין האנטי-דמוקרטי רואה ניגוד בין יהדות ודמוקרטיה. הוא מרשה לעצמו לפרש באופן אישי ועצמאי את דבר האל אשר משמש עבורו מקור סמכות ומניע אלימות פוליטית מזעזעת. רונן שובל מזכיר למה אנחנו פה
בדרך כלל השמאל הישראלי נוהג לקרוא למפגע שאיננו מאורגן, "מפגע בודד", אולם הפעם האחריות הפכה לקולקטיבית.
שליסל, הרוצח המתועב, אינו אשם, המשטרה אינה אשמה, וגם בית המשפט – שקיבל את ערעורו של שליסל, וקיצר את עונשו של שליסל משום שלטענתו בפיגוע הקודם לא הייתה לשליסל "מחשבה פלילית" – אינו אשם. כל אלה אינם האשמים.
האשם הוא הימין, היהדות אשמה. מי שביטא את רוח הגרבוזיה, את ריקוד הדם, המבקש להתענג ברגש של צדקנות מוסרית בצורה המזוקקת ביותר, הוא לא אחר מאשר נשיא המדינה, ראובן ריבלין, שקבע: "בני עמי בחרו בדרך הטרור ואיבדו צלם אנוש".
>>עוד באתר ערוץ 20>>
כל הזעם האצור, כל התסכולים על תוצאות הבחירות, ועל העובדה ששוב בנימין נתניהו הוא ראש הממשלה, על זהותה של שרת המשפטים החדשה, על שרת התרבות הלא מתחסדת, על ארגון V15 שנכשל, על העם הימני שמתרגש בשירת התקווה, הוצפו ועלו כלפי מעלה מהר מדי.
הפעם הצדקנות לא הייתה מנוסחת בקפידה, לא הייתה כאן קלאסה של אליטה מסוגננת, אלא עדריות מתלהמת, לא מבושלת, לא מגובשת, לא אפויה, אך מלאה זעם קדוש.
הרשתות החברתיות, הטוויטר-נעדר-הימנים, גופי התקשורת והפוליטיקאים – רעדו. ציוץ ועוד ציוץ, כעדר המחפש ימני ללינץ', והפכו לקתרזיס של ממש. נראה היה כי שום גינוי לא יועיל, שום הוקעה של מנהיג ציבור לא ישקיטו את העדר.
עד כי נדמה כי רק קורבן אדם, לא ניסיון פיגוע, ולא פיגוע עם פצועים, רק הוא ישקיט את תאוות הצדק הבלתי נשלטת של אליטה גוועת, שמאמינה כאחרונת הפונדמנטליסטים, שתמיד היהודים הם הם האשמים בסכסוך.
וככל שהגוויעה של אותה אליטה במוקדי הכוח מתמשכת, ביטויי השטנה משקים את עצמם, מצדיקים את עצמם, מחממים את עצמם. וככל שדרך הטבע מביאה לידי שינוי, התסכול רק עולה, לנוכח המציאות שחלפה לה, השתנתה – ולא תחזור עוד.
סכנה אנטי-ציונית מימין
אולם עם כל הרחמנות על האליטה הישנה, וחוסר האשמה של הימין או והיהדות, שבינם לבין האלימות הפוליטית של הימין האנטי-ציוני אין דבר וחצי דבר, עדיין מוטלת עלינו משימה. אם אנו האליטה - ואנו האליטה החדשה, אסור שהמתקפה הלא עניינית של השמאל, תכהה את חוש הצדק שלנו. ליהדות אין לה דבר עם מי שעובר על הדיבר "לא תרצח", וחשוב שנבהיר זאת, ולו בכדי שמי שיש לו ספק בעניין, יהיה לו אילן להתלות בו.
אם אנו מבינים כי האחריות על המפעל הציוני מוטלת על הכתפיים של בני דורנו, מוטלת עלינו האחריות והמשימה להיאבק באנטי-ציונות גם כשהיא צצה ועולה מהימין, בד בבד עם הוקעת האנטי ציונות השמאלית.
את זו השמאלית אנו כבר רגילים לזהות: כולנו יודעים כבר לדקלם את שלל הנימוקים נגד הקרן החדשה וארגוניה; נגד האיחוד האירופאי שחותר נגדנו; וכנגד האקטיביזם המשפטי המשמש כאצטלה לקידום מדיניות פוליטית. הגיעה השעה שנגדיר, נפריד ונדייק בצורה חדה ככל הניתן בין טהור לטמא, בין ציונות, לבין אנטי-ציונות ימנית.
הציונות היא המעשה הפוליטי המודרני המשותף של עם ישראל. חזרנו הביתה לאחר אלפיים שנות גלות, ואנחנו מממשים את חזון שיבת ציון, הכולל שיבה לארצנו, שיבה לשפתנו, ושיבה לתרבותנו. מתוך שיבה זו, חזרנו להיסטוריה.
הרוצח שליסל קובע כי "בית המשפט הוא חלק ממנגנון הרשע", ומוסיף "לא אשתף פעולה עם ההצגה הזו". "ההצגה" עליה הוא מדבר היא סמכותו של בית המשפט במדינת ישראל. התפיסה אותה הוא מגלם גורסת כי הסמכות העליונה לענייני כלל ישראל אינה יכולה להיות, בהגדרה, סמכות אזרחית לאומית ממלכתית. כך גם סוברים פורעי תג מחיר.
אחד הרעיונות המסדרים של מדינה הוא ריבונות על הפעלת האלימות, מי שנוטל את החוק לידיים, בנוסף לעבירה עצמה (רצח, שריפה או גרפיטי) המופנית כלפי חף מפשע, מתווסף חטא של אנרכיזם אנטי-ציוני ימני.
הציונות היא התנועה הלאומית המממשת את הריבונות היהודית. מי שמפעיל אלימות שאיננה ממסדית חוטא. רק למדינה יש מונופול על הפעלת הכוח. מי שפועל באלימות ללא רשות ממלכתית – אינו פנחס, כפי שהוא נוטה לחשוב, אלא דווקא זמרי בן-סלוא של דורנו.
עולם ערכים שונה
מחלוקת עקרונית זו נסובה סביב מספר נקודות. כך למשל, היחס לצה"ל - הציונים מבינים כי צה"ל שומר על עם ישראל בארצו, ואם האומה שלנו רוצה להמשיך להתקיים במרחב העוין של המזרח התיכון, נאלץ להמשיך ולהילחם על עצם קיומנו עוד שנים ארוכות.
מתוך הערכה עצומה לאותם אנשים שמסרו את נפשם על מנת שנוכל להמשיך ולחיות, גיבורי התרבות שלנו הם דמויות מופת מסוגו של רס"ן רועי קליין ז"ל. אנו מעריכים אנשים שמוכנים להקריב את עצמם למען הכלל. עבור האנטי-ציונים מימין, צה"ל הוא צבא הגירוש והחורבן ולכן אסור לשרת בו.
כאשר הימין הציוני איננו מסכים לתהליכים פוליטיים, הוא מוחה בדרכים דמוקרטיות לגיטימיות, משום שהדמוקרטיה מבטאת את רצון העם. הוא מפגין, עותר לבג"ץ, שובת רעב. מאידך, הימין האנטי-ציוני מוחה באמצעות הפעלת אלימות נגד חפים מפשע. מדינת ישראל, לדעתו, היא לא פחות מ"מלכות הזדון" כפי שנקרא מסמך המפרט את הדרך שבה יש לממש "תג מחיר".
לכן כתב מאיר אטינגר, נכדו של הרב כהנא, באתר "הקול היהודי" כי "יש המון המון יהודים, הרבה יותר ממה שחושבים, שסולם הערכים שונה לחלוטין מזה של בג"ץ או שב"כ, ושהחוקים שמחייבים אותם הם לא חוקי המדינה... אלא חוקים הרבה יותר נצחיים".
הימין האנטי-ציוני, מקבל את טענת השמאל האנטי-ציוני כאילו יש ניגוד אינהרנטי בין יהדות לדמוקרטיה. בעוד השמאל האנטי-ציוני רומס את היסוד היהודי של המדינה ורוצה להחליף את המשטר ולהקים מדינת כל לאומיה, הרי שהימין האנטי-ציוני רומס את הדמוקרטיה ומבקש אף הוא לפעול למען החלפת המשטר.
הימין האנטי-ציוני מאמין שכל האמצעים כשרים על מנת להגיע ליעד הפוליטי של החלפת משטר, ובדרך הוא עוקר מן היסוד לא רק את עקרונות המשטר הדמוקרטי, אלא גם את עקרונות היהדות. אין חילול השם, ניצול וביזוי גדול יותר של היהדות מאשר לעבור בשמה על הדיבר "לא תרצח".
בניגוד לטענת השמאל והימין האנטי-ציונים, ישנה הלימה מובהקת בבחינת תולדות הרעיון המדיני בין שיטת המשטר היהודי ודמוקרטיה, ובוודאי בין ציונות ודמוקרטיה. אין זה מקרה שהציונות מראשיתה הייתה תנועה דמוקרטית, זאת בשעה שרוב מדינות אירופה טרם היו כן, וגם אין זה מקרה שישראל נולדה כמדינה דמוקרטית.
רעיון המדינה הדמוקרטית לא צמח ביוון ורומא (אף שהם תרמו רעיונות ומושגים חשובים), אלא במדינות שהתפתחו לדמוקרטיות באירופה ואמריקה במאות השנים האחרונות. מדינות אלו שאבו במידה לא מובטלת את רעיונותיהן מהמסורת היהודית באופן מובהק. הגות יהודית מסועפת החל מהתנ"ך דרך התלמוד ועד לפילון הרמב"ם וראשונים נוספים, תרמו תרומה עצומה לעולם הרעיוני שפיתח את המחשבה הפוליטית הדמוקרטית המודרנית.
במסגרת זו הימין הציוני רואה בשיטת המשטר הדמוקרטית נדבך יסודי בתפיסת עולמו, ולכן הוא תמיד מקבל את ההכרעה הדמוקרטית כמקור הסמכות אליו יש להישמע, גם אם הוא איננו מסכים עם ההחלטה הפוליטית של הרוב.
לעומתו, הימין האנטי-ציוני, לא משחק את המשחק הדמוקרטי, הוא מרשה לעצמו לפרש באופן אישי ועצמאי את דבר האל אשר משמש עבורו מקור סמכות ומניע אלימות פוליטית מזעזעת. את אובדן הדרך הזו תיאר הפילוסוף ג'ורג' סנטיאנה שאפיין את הקנאות כהכפלת המאמץ כאשר נשכחת המטרה. הבה נזכיר לכולם את המטרה.
ד"ר רונן שובל הוא יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי
טורים המתפרסמים במדור דעות מייצגים את דעת המחברים בלבד
