כך נמגר את האלימות בכדורגל הישראלי
אם "נפרק" את ה"אחווה הגברית" והצעירה השולטת בכדורגל הישראלי, ונכניס ליציע נשים, ילדים וקשישים - פוטנציאל האלימות במגרשים יירד באופן טבעי
בסוף השבוע הקרוב תחל עונת 2015-6 בליגת העל בכדורגל, ואם שופטים על-פי משחקי גביע הטוטו, נראה כי מצפה לנו עונה לא רעה בכלל. אבל לצערנו, בחודשים האחרונים נחשפנו במקביל למספר אירועים פחות נעימים בכדורגל הישראלי. בבלגיה, אוהדי בית"ר ירושלים כמעט פוצצו משחק רשמי, הדרבי התל-אביבי לא סיפק מראות יפים מהיציע וגם בכנסת ובבתי המשפט עלתה הבעיה של החוליגניזם בכדורגל - וכל זאת עוד לפני פתיחת העונה הרשמית.
עוד דעות ב-ynet
מדוע אתם מגיבים לפרסום פבלובי?
רוב העוסקים בנושא טוענים כי בכדי להילחם באלימות בכדורגל נדרשות פעולות חריפות כנגד הפורעים. חבר הכנסת יואל רזבוזוב טען למשל כי "אם רוצים למגר אלימות אז רק בכוח. ככה אני מכיר". גם קולות הנציגים מ"בועטים את הגזענות מהכדורגל"
הצטרפו לדיון וקראו לכל הנוגעים בדבר לנקוט ביד קשה כלפי החוליגנים. האמת היא שכנראה הם צודקים וצעדים כוחניים ימנעו מהחוליגן הבא לפרוץ למגרש או להבעיר אבוקה, אבל - ופה מדובר ב"אבל" משמעותי - הם לא ימשכו קהל נורמטיבי להגיע למגרשים.
על-מנת לפתור את הבעיה צריך לפעול כנגד שורשה (ולאו דווקא בפעולות כוחניות) ולהפחית במגרשים את "פוטנציאל האלימות". כאשר המון נדחס למתחם סגור, באופן טבעי עולה הפוטנציאל להתרחשות אלימה. באותה מידה, גורמים כמו דוחק, אלימות משטרתית, הומוגניות קבוצת ההמון וסביבה אקולוגית שלילית, מעלים גם הם את פוטנציאל האלימות.
כך, לדוגמה, במחאה החברתית מקיץ 2011 מאות אלפי אנשים התגודדו ברחובות הצרים של תל אביב בדוחק, חום ולחות ופוטנציאל האלימות היה גבוה מאוד. אבל בכל-זאת לא נרשמו מקרי אלימות קשים בהפגנות הללו, והפוטנציאל לא מומש. ד"ר באדי חסייסי מהאוניברסיטה העברית, טוען כי הסיבה טמונה בשילוב של כמה גורמים שאירעו בצורה כמעט מקרית. ראשית, המשתתפים בהפגנה היו מקרב "לב הקונצנזוס", כהגדרתו. דבר שני, העובדה שבחורה היא שהנהיגה את אותם מפגינים הורידה את סף האלימות. שלישית, המשטרה השכילה לא לפנות את המפגינים מהדרך בצורה אלימה (ברוב המקרים). שינוי בכל אחד מהדברים בנפרד, טוען ד"ר חסייסי, היה מביא לתוצאות קשות של אלימות.
לפני שמחפשים פתרונות לאלימות במגרשי הכדורגל דרך מסדרונות בתי המשפט ובבתי המעצר, אפשר ללמוד מהמקרה של המחאה החברתית כיצד למנוע מקרי אלימות בכדורגל הישראלי. ובכן, מה הקשר בין הזהות המגדרית של המנהיג או המנהיגה במחאה ופוטנציאל האלימות? ומה הקשר בין העובדה שקהל המשתתפים בהפגנות היה מ"לב הקונצנוס" לעובדה שההפגנות עברו בשקט יחסי? כנראה שכאן טמון הסוד בהתמודדות עם אלימות.
אין ספק שהכדורגל הישראלי הוא בעל פוטנציאל אלימות גבוה, ולצערנו, לעיתים אותו פוטנציאל אף ממומש. האוהדים שפוקדים את יציעי האצטדיונים בארץ הם בדרך כלל גברים בין הגילאים 15-40. מדובר בקבוצה הומוגנית יחסית של גברים אשר נדחסים לתוך אזור מתוחם. לא פלא שאותה קבוצת אוהדים מרגישה לעיתים חופש לקלל קללות שלא הינו שומעים מהם ביום יום, ולשיר שירים עם תוכן אלים וגס בקולי קולות. במקרים קיצוניים הדבר אף מדרדר לאלימות פיזית וונדליזם.
אם "נפרק" (ושוב, לאו דווקא בכוח) את ה"אחווה הגברית" והצעירה השולטת בכדורגל הישראלי, ונכניס ליציע נשים, ילדים וקשישים פוטנציאל האלימות יירד באופן טבעי. במילים אחרות, אם הקהל שפוקד את היציעים יהפוך מקהילה גברית צעירה לקהילה אמיתית וטבעית יותר - הכוללת נשים, זקנים וילדים - כנראה האוהדים יתנהגו כפי שאנו מצפים מבן תרבות להתנהג בסביבתו הטבעית.
כמובן, שתמיד יהיו יוצאים מן הכלל שיתפרעו גם במקומות שבהם פוטנציאל האלימות נמוך, את אלו יהיה על המשטרה לבודד. יתרה מכך, אם נהפוך את היציעים בישראל לסביבה קהילתית יותר, היציעים עצמם יוקיעו מקרבם את אלו שלא יודעים להתנהג בחברה, כפי שקורה בסביבה תרבותית בריאה.
העתיד הוא בקשישים:
לפני כמה שבועות הכריזה מנהלת הליגות בכדורגל בשיתוף עם קבוצות הכדורגל של
הפועל תל-אביב ומכבי נתניה על מכירה של מנוי חדשני - מנוי "סבא ונכד". את הפעילות יזם פורום "קול הדורות", מיסודו של ג'וינט אשל, פורום העוסק בקידום הפעילות הבין דורית בישראל. כל הגורמים הללו פועלים ביחד על-מנת להביא למגרשים אוכלוסיות שהאלימות דווקא מדירה אותם (זקנים וילדים) כאשר המטרה היא ברורה - הפיכת היציע בישראל למקום הטרוגני וקהילתי יותר, וכך אלים פחות.
ישי דרומי חבר פורום "קול הדורות", יוזם ומנהל פרויקט "מנוי סבא ונכד" בשיתוף מנהלת הליגות בכדורגל.
לפנייה לכתב/ת 
