ידינו שפכו את הדם הזה
יש גופה בשדה, אבל אין רוצח. איך לא עוברים על כך לסדר היום? והאם זו אחריותה של הקהילה הסמוכה? גם בימינו יש עגלות ערופות, ואנחנו אחראים: אם שומעים תסכול מתפרץ, הרי זה רמז לכך שיש צורך בכפרה ותיקון
המעמד של עגלה ערופה
פרשת "עֶגְלה ערופה" היא פרשה מרתקת. המצב שאליו מתייחסת הפרשה הוא כשנמצא אדם מת בשדה, כשכל הנתונים מצביעים על כך שהתרחש רצח, אך אין שום מידע באשר לזהות הרוצח. במקרה כזה התורה מציעה מעשה של כפרה על הרצח, וההוראה היא שזקני העיר הקרובה למקום מציאת החלל יביאו עֶגְלה שלא נעבדה אל נחל איתן שלא נעבד או נזרע, ושם יערפו את ראשה וירחצו את ידיהם על ראשה, ויאמרו: "ידינו לא שפכו את הדם הזה..." (דברים כ"א, א'-ט').
לזמני הדלקת נרות ויציאת השבת - היכנסו לכאן
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
חיפוש אשמים
הרמב"ם סבר שכל המהלך הזה נעשה כדי לעורר הדים לסיפור הקשה של רצח בלתי מפוענח, ושל העובדה שרוצח מסתובב חופשי, מתוך מגמה פרגמטית למצוא את הרוצח על ידי פרסומו. לכאורה, לפי דבריו, גם לו היה בית דין היום, הרי שכל הכוריאוגרפיה בפרשה זו מיותרת לגמרי. לאחר המצאת האינטרנט ובעידן הגלובלי שבו כל עיטוש בצדו האחד של הגלובוס מדווח בשניות בצידו השני, אפשר לעשות רעש יותר יעיל באמצעים פחות דרמטיים.
שאלה של אחריות
חז"ל הלכו בדרך אחרת. הם דנו בעיקר בסיבה לכך שדווקא הדיינים של העיר הקרובה מביאים את העֶגְלה.
ומדוע לא יביאו אותה דייני העיר שיש בה תושבים מרובים יותר, ואפילו אם היא מרוחקת יותר?
נקודת המוצא של חז"ל היא שאנו מצויים במצב של ספק. יש נרצח, ואין רוצח. מה עושים אם כן? נוהגים כמו שנוהגים במצבי ספק. בדרך כלל, אנחנו אומרים שבמצב של ספק מכריעים על פי אמת מידה של "רוב". זוהי הכרעה הסתברותית שיש לה עוגן הלכתי. כאן ישנה חריגה של התורה: הבחירה בקירבה כגורם מכריע (בבא בתרא כג, ב).
הספק שיש לפתור הוא מהיכן בא הרוצח (תוספות, שם ד"ה בדליכא). כלומר, אנו מניחים שהרוצח הוא תושב העיר הקרובה, ודורשים מתושבי העיר באמצעות נציגיהם לקחת אחריות, ולכפר על מעשהו של מי שצמח בערוגתם.
למרות הקידמה, הכדור עדיין עגול
אמנם הצגת כל הדיון כפתרון לספק מהיכן הגיע הרוצח וכבחירה בין שתי האופציות הללו, קצת מוזרה. שכן אילו היינו הולכים על האלטרנטיבה: מדד העיר שיש בה האוכלוסייה הגדולה ביותר - היינו מגיעים ככל הנראה עד לטוקיו, תמיד.
אם כן, מוכרחים לומר שיש בחז"ל הבעה של רעיון יותר מאשר הצגת אלטרנטיבה. העמדת שני המדדים זה אל מול זה, ככל הנראה באה להציג את האלטרנטיבות הרעיוניות. יותר משניתן לדבר על ההכרעה הזו כחלק מהלכות ספקות הכלליים, יש לדבר על הפרשייה הזו כפרשה שמדברת במושגים של אחריות.
הנחת המושג של קירבה במרכז, והעדפתו על פי חז"ל על פני אפשרות ה"רוב" - יש בה אמירה לגבי מקורות ההשפעה האנושיים.
טענת הגמרא פשוטה: אף שנדמה שהכדור נעשה שטוח יותר, ולכולם יש מכשירים לתקשורת דיגיטלית המאפשרים אפילו רכישת שמלה באתר מרוחק, ומייתרים כניסה לחנות הסמוכה - כל זה איננו מוחק את הקהילתיות ואת העובדה שעדיין יש לאדם קשר בלתי אמצעי ישיר ועמוק עם השכנים הקרובים לו.
אמצעי או מטרה
אם כן, הרמב"ם שאף לפיענוח של הרצח. פרשת "עֶגְלה ערופה" היא סוג של "אמצעי הרעשה", לתפיסתו. חז"ל דיברו במושגים של אחריות חברתית, וסברו שהקירבה יוצרת חבות ואחריות למעשי מי שתחת חסותה. אבל חזרה אל הפרשה מעלה נקודה אפשרית שונה.
נקודת המבט של הנרצח
ניתן לומר אחרת: הטענה שנמצאת בפרשה מצויה בנקודת מבטו של הנרצח. אותו אדם שנתפס לבדו
בשדה (מהדהד לרצח הבל בשדה), מתגלה בבדידותו האיומה. אותו נרצח נושא את עיניו אל העיר הקרובה כנקודת אור, כמקום שאליו יוכל לנוס.
הפרשה מנסה לתת קול לאותו תסכול אחרון של כמה קרוב המילוט, וכמה רחוק מהישג יד. הנרצח בייאושו חש תסכול עמוק אל מול המחדל שהביא לרצח. הפנייה היא אל מי שעיניו של אותו אלמוני זעקו לעברו בדקות אחרונות. אל מי שלא חישב את כל הסיכונים במדויק, לא סיפק הגנה, ולא לקח את מלוא אחריותו כפי שהיה נדרש מראש.
ממש כשם שאצלנו אנשים הפסיקו לדווח למשטרה על פריצות וגניבות, וסומכים על הביטוח או מתייאשים מראש, וכל זה משדר זלזול ברכוש לכלל האוכלוסייה, וגם מרבה את הפשיעה בקרב המועדים לכך. ידיהם של בית הדין אמנם לא "שפכו את הדם" הזה, אבל גם בהחלט שפכו את הדם.
הפרשה אינה סתם "רעש". הפרשה היא תיאור של טקס שלם, וכדרכם של טקסים נעשה בהם שימוש במכלול החושים. במקרה שלנו: בית דין שיורד, עגלה צעירה שנערפת, דם נשפך, נחל איתן וגם טקסט שיש לומר.
הטקס מעניק לנו את היכולת לצפות באופן מעמיק באירוע, ולעכל את המשמעות שהתורה נותנת לו דרך ההעמדה הזו, אבל גם החוויה שהתורה מבקשת לחולל. גדיעת החיים של העגלה הצעירה והבלתי ממומשת אל מול נחל איתן, משחזר את הרצח על רקע הסמל ליציבות ולזרימה טבעיים. וכל זה הוא המחשה למחשבות הנרצח על כך שמי שהיה אמור לאפשר את החיים ביציבותו, לא עמד במשימה.
כעת יתכבד בית הדין ויירד אל הנחל, וילמד שם משמעות של נביעה טבעית שמנצלת את תוואי הטבע לטובת החיים. ילמדו המערכות השלטוניות והדיינים בבתי הדין לצאת מן הלשכה, להפוך מבעלי סמכות ושררה למשרתי העם וצרכיו; ובמשימה לזהות תסכול ככשל ולהיות למים הזורמים בנחל חייהם של הקהילה.
שלוש נקודות המבט על הפרשה: כפתרון התעלומה (רמב"ם), כהטלת אחריות על הקהילה (חז"ל) וכהתעוררות לתחושת התסכול של הקורבן (לעיל), קוראות לתוך הסיפור שלוש זוויות אפשריות: העיר, הרוצח והנרצח. כמדומה שלזו האחרונה משמעות מיוחדת לימינו. אם שומעים תסכול מתפרץ, הרי זה רמז לכך שיש צורך בכפרה ותיקון.
