ללמוד מהציפור את הטבע הבסיסי
מצוות שילוח הקן עוררה דיונים ופרשנויות לרוב: מה מסתתר מאחוריה? ולמה השכר הגדול הזה? מדובר במצווה שהיא סמל ומדד למצב העולם. כל עוד הציפור מתגעגעת ומצטערת, גם הגעגוע הפנימי של האדם עוד קיים
שכר רב בעבור מה?
מצוות "שילוּח הקן" מכילה את ההוראה לשלח את הציפור האם לפני שנוטלים את גוזליה מן הקן: "כי ייקרא קן ציפור לפניך בדרך בכל עץ או על הארץ, אפרוחים או ביצים והאם רובצת על האפרוחים או על הביצים, לא תיקח האם על הבנים, שלח תשלח את האם ואת הבנים תיקח לך, למען ייטב לך והארכת ימים".
לזמני הדלקת נרות ויציאת השבת - היכנסו לכאן
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
המצווה הזו היא אחת מן המצוות שדשו בה רבים. השכר הגדול והנדיר שנזכר בצד המצווה, הגביר את ההילה, את החידה ואת הרצון לפצח את הגנוז בה.
צער בעלי חיים, או צירוף המידות
הרמב"ם והרמב"ן נחלקו בשאלת טעמה של המצווה. הרמב"ם קושר את המצווה הזו עם מצווה אחרת
דומה: האיסור לשחוט "אותו ואת בנו" ביום אחד. שני האיסורים, לדעתו, נובעים מחשש לצערם של בעלי החיים.
הרמב"ם מדגיש שצער ההורים על בניהם קיים גם בבעלי חיים, כיוון שצער זה אין מקורו בהיגיון ובשכל, אלא בנקודה פנימית "פרימיטיבית" ואינסטנקטיבית יותר: "כי אהבת האם ורחמיה על הוולד אינו נמשך אחר השכל, רק אחר פעל הכוח המדמה" (מורה נבוכים ג, מח).
הרמב"ן אף הוא רואה בשתי המצוות הללו (של "אותו ואת בנו" ושל "שילוח הקן"), חבילה אחת. לכן, מצוות שילוח הקן היא "מצווה מבוארת", שכבר נאמרה ונשנתה קודם לכן בתורה במקום אחר. אך בניגוד לרמב"ם, לדעת הרמב"ן הנמען של המצווה הזו אינם בעלי החיים ומניעת צערם, אלא האדם!
טעמה של המצווה, לדבריו, היא למנוע מן האדם לסגל לעצמו אכזריות: "והנה ההורג האם והבנים ביום אחד או לוקח אותם בהיות להם דרור לעוף כאילו יכרית המין ההוא". הרמב"ן חושש שלב האדם יהיה גס בהכחדה, ובהתכחשות לאיזה ממיני הבריאה.
גרימת צער דווקא
למצווה זו הובא גם טעם על דרך הסוד, וזה מדגיש דווקא להיפך, שהמקיים את המצווה גורם לצערה של הציפור. מדוע התורה ציוותה על צערה של ציפור? על פי הקבלה, הציפור המשולחת המתגעגעת לבנה נודדת בעולם ומשתוקקת לבניה. צערה על בניה מעורר רחמי שמים על עם ישראל שגלה מארצו.
טעם קבלי ומסקנה הלכתית
הטעם הזה מובא בשו"ת חוות יאיר (לר' חיים יאיר בכרך), כטיעון הלכתי לפסיקתו שיש חובה וקריאת עידוד לשלח את האם ולקחת את הבנים, גם אם מלכתחילה אין למוצא הקן עניין כלשהוא בגוזלים ואין לו צורך אישי בשילוח הציפור. זאת, כדי למלא את המשימה החשובה של לעורר רחמי שמים על עם ישראל (שו"ת חוות יאיר, סי' סז).
הדברים הללו נדחים על ידי החת"ם סופר בטענה שאין לערב הלכה וקבלה, וכי ברור מפשט הפסוקים שהמוטיבציה לקחת את הגוזלים היא תנאי להתגבשות החיוב, ולא איזה טעם נסתר (שו"ת חת"ם סופר, א, או"ח, ק). המחלוקת הזו היא מחלוקת עקרונית באשר ליחס שבין קבלה והלכה.
משמעות הרעיון הקבלי
גם אם אין פוסקים את ההשקפה הקבלית להלכה, יש להתבונן ברעיון הזה ולהבינו. הרצון לעורר רחמי
שמים בדרך זו מביע עקרון עמוק יותר. בני האדם מסוגלים להתקלקל ולאבד את האינסטינקט הטבעי של שמירת הקן, דווקא מפני שעולם החוויות שלהם מגוון יותר.
מקורות ההנאה של האדם מצויים לא רק ברצונות הראשוניים הללו, אלא גם בחוויות השכליות, במאוויים ובשיקולים זרים. לכן האדם נוטה לעיתים לשכוח ולהצטער על אובדן הקשר שלו עם משפחתו, על הקשר בין איש ואשתו שמתכהה בגלל קשר חיצוני לא ראוי, על שיכחת החובות של אהבה ודאגה לילדים מפני שהקריירה וההצלחה האישית מובילים אותו.
לכאורה, אצל הציפור הצורך לשוב הביתה ואובדן הקשר לילדים גורם לצער פיזי כמו קריעת איבר. התהליך הזה אצל הציפור הוא בלתי נמנע. אין לציפור מערכות מגוננות ומנגנונים שיאפשרו לה לראות שהנה, היא פחות עסוקה בגידול ילדיה, ויש לכך יתרונות כי היא פנויה לאסוף לעצמה זרעונים (רקנאטי).
השחתה מן היסוד - גם אצל בעלי החיים
אולם על דור המבול נאמר במדרש, שכשם שהיה האדם הולך לאישה שאינה שלו - כך היתה הבהמה הולכת על
מין שאינו שלה. משום שכשמעשי האדם מגיעים להשחתה יסודית, כל היקום נדבק בזוהמה הזו, והסוף הוא שאובדן סדרי עולם גורם לעקירתו מן היסוד ולמבול.
שילוח הציפור לפי דברינו, הוא גם סמל ומדד למצב העולם. כל עוד הציפור מתגעגעת ומצטערת, גם הגעגוע הפנימי של האדם עוד קיים. הגעגוע של האדם לעצמיותו המוסרית ולשיבה הביתה, ושל העם לשלמות רוחנית ולגאולה. "השיבנו ה' אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם".
