אנשים מחפשים מקלט - ומדינת ישראל שותקת
יכולנו להשיב לחסידי אומות העולם טובה תחת טובה. לומר להם שעל אף שאנחנו לא באמת מסכנים את חיינו בקליטת פליטים, אנו עושים מאמץ ומקריבים קורבן ראוי. היינו יכולים, ואנחנו לא. אהבת הזר היא המצווה הכי פופולארית בתורה - ואנחנו כבר לא קורבנות. מדינת ישראל נכנסת לשנת תשע"ו בלי חלומות
אני מתקשה לנשום
גוש עגול וסמיך מאיים לחסום את קנה הנשימה שלי. זה לא האובך שבאוויר, זה האובך המוסרי; תמהיל של עצב, בושה ואשמה. כל כך רציתי, כל כך קיוויתי שהעם היהודי, דרך מדינת ישראל, יוביל את הדאגה לפליטים הנעים ונדים כרגע בעולם.
לזמני הדלקת נרות ויציאת השבת - היכנסו לכאן
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
כבר מילדות ולאורך כל חיי אני מוצאת את עצמי מהרהרת בחסידי אומות העולם, ושואלת מאין בא עזרם, והאם לי היה האומץ לסכן את חיי ואת יקיריי ולהחביא את אנה פרנק ומשפחתה. בימים אלה יכולנו להשיב לחסידי אומות העולם טובה תחת טובה. לומר להם שלמדנו את השיעור. אמנם אנחנו, בניגוד אליהם, לא מסכנים ממש את חיינו בקליטת פליטים, אבל בכל זאת, גם אנחנו עושים מאמץ ומקריבים קורבן ראוי.
היינו יכולים לומר זאת, ואנחנו לא. והבושה חוסמת לי את דרכי הנשימה.
מחשבות על הישרדות ומשמעות
ראש השנה כבר בדלת, ועמו מסורת יהודית עתיקה של חשבון נפש. ראש השנה הוא יום נכון לעיסוק בשאלה מה הופך את חיינו לראויים. הישרדות איננה תוכנית עבודה. הישרדות לא מעניקה משמעות לחיים, ולא מצדיקה אותם.
לפעמים נדמה לי שאנחנו בוחרים לא לעשות שלום כיוון שאנחנו פוחדים מהיום שאחרי. רוקנו את עצמנו מסוגיות של מוסר וחזון, ואנחנו מפחדים שברגע שנפסיק להילחם על קיומנו, נגלה שאין לנו מושג למען מה המדינה הזו קיימת. מדינת ישראל נכנסת לשנת תשע"ו בלי חלומות. ובכל זאת, ערב ראש השנה, ואני מאמינה בעם היהודי ובמסורת היהודית שלנו, ומתפללת שנסכים לצייר אופק ולנסח חזון.
הפונדמנטליסטים טועים
מה שמרתק בעולמם של קנאים דתיים הוא שהם תמיד נלחמים נגד עבירות ש"בין אדם למקום" (אלוהים). לא ראיתי קנאי דתי שיוצא למאבק למען מצוות "ואהבת לרעך כמוך", או נגד ביזוי מצוות צדקה. הקנאים מדמים לחשוב שהם "שומרי הראש של אלוהים", וקנאותם מכוונת ברוב המקרים למאבקי טריטוריה, פולחן וענייני מין. על מזבח הדת המומצאת הזו הם מוכנים ליהרג ולהרוג.
האנשים האלה קנאים בשם עצמם והם לא באמת פונדמנטליסטים. הפונדמנטליסטים טוענים שהם שומרים את הדת השורשית, והם המחויבים לכתבי הקודש כלשונם וכפשטם. אלא שאין קשר בין תכני כתבי הקודש, למלחמות הקנאות שלהם.
וכרגיל, פרשת השבוע נחלצת לעזרתנו
בפרשת "ניצבים" אנו מצווים לאהוב את אלוהים (דברים ל', ו'): "לאהבה את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך". הציווי על האהבה הוא תובעני מאוד, ומצווה זו שבפרשתנו היא חלק מטרילוגיה מפוארת. מצוות האהבה מופיעה פעם נוספת ביחס לאהבת הזולת (ויקרא י"ט, י"ח): "ואהבת לרעך כמוך", והופעתה השלישית היא ביחס לאהבת הגר (דברים י', י"ט): "ואהבתם את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים". כפי שנלמד בבירור מלשון הפסוק, "גר" אינו אדם שהתגייר ליהדות, כי אם זר החי בארץ לא לו, ונתון לחסדי ילידי הארץ, בדיוק כפי שהיינו במצרים.
אהבת האל, אהבת הזולת ואהבת הזר - שלוש אהבות שאוחזות ידיים, ואי אפשר לאחת בלי השנייה.
המצווה החשובה ביותר בתורה
המצווה הפופולרית בתורה, זו המשאירה הרחק מאחוריה את המצוות האחרות, היא מצוות האהבה והדאגה לגר. בכל הדרכים האפשריות מנסה אלוהים ללמדנו שאהבת הזר היא תשתית התורה. אני ספרתי לפחות שמונה-עשרה מצוות שונות שמוקדן - הדאגה לגֵרים. זאת לעומת פעמיים בלבד שבהן מוזכר איסור "משכב זכר", פעמיים שבהן מוזכר איסור אכילת חזיר - או שלושת האזכרות הלקוניות: "לא תבשל גדי בחלב אמו".
ישי שליסל, אם באמת רצית להיות קנאי לדבר אדוני - בחרת במצווה הלא נכונה.
בין מצרים לפולין
בעוד מדינת ישראל מטיסה תלמידים לפולין בבקשה לבסס את נרטיב ה"לא עוד", התורה אוסרת להתמסר לחרדות קיומיות ולרחמים עצמיים, והיא לא מרשה לנו לשוב ולרדת למצרים. מה יש לנו לחפש שם? לזכרון יציאת מצרים, שעליו מצווה התורה שוב ושוב, יש מטרה מרכזית אחת - ללמדנו חמלה ואחריות כלפי אחינו בני האדם: "ואהבתם את הגר, כי גֵרים הייתם בארץ מצרים".
מבחינת התורה, מרגע שיצאנו ממצרים איבדנו את זכות הקורבן, ורכשנו את חובת האחריות.
אנחנו יודעים את נפש הגר
לו הייתי הרבה הראשית של מדינת ישראל, הייתי נאבקת בחירוף נפש למען זכויות העובדים הזרים ולמען היותה של מדינת ישראל "אור לגויים" בטיפול בפליטי חרב. הייעוד של עם ישראל הוא הבנת סבל הגֵרוּת, ואחריות למוכי גורל אלה. אחרי הכל (שמות כ"ג, ט'): "ואתם ידעתם את נפש הגר, כי גרים הייתם בארץ מצרים".
בצלאל סמוטריץ', יאיר לפיד ופרעה צודקים
בראיון לתוכנית הרדיו של גבי גזית, כשנשאל מה דעתו ביחס לקליטת פליטים בישראל, אמר
בצלאל סמוטריץ': "הבטן אומרת כן, הראש אומר לא".
הוא צודק. אין סיבה רציונלית להושיט עזרה לפליטי חרב. באותה מידה צודק גם יאיר לפיד שאמר: "אני לא חושב שהמדינה היהודית יכולה להרשות לעצמה (לקלוט פליטים)... הלוואי והיו לנו השקט הביטחוני, הכוח והמשאבים לקלוט פליטים. אנחנו לא איטליה ולא צרפת ובטח לא גרמניה. מה עוד, שחלק גדול מהפליטים הם פליטים מסוריה".
ובאותה מידה בדיוק צדק גם פרעה שפחד מהגֵרים העבריים (שמות א', ט'-י'): " ויאמר אל עמו: הנה, עם בני ישראל רב ועצום ממנו... והיה כי תקראנה מלחמה, ונוסף גם הוא על שונאינו, ונלחם בנו..." שלושתם צודקים. קליטת פליטים פוגעת בכלכלה ובביטחון, והיא גם לא ענייננו.
אלא שזה בדיוק העניין עם המוּסר. "לא משתלם" הוא מההגדרות היסודיות של בחירה מוסרית. מצוות כמו צדקה או ביקור חולים הן לא "כלכליות", הן מוסריות, והמוסר נמצא במאבק קבוע עם יצר ההישרדות.
חסידי אומות העולם הסכימו למות ואף להקריב את משפחתם למען זרים. אין שום היגיון הישרדותי במה שהם עשו. ומה שלפיד וסמוטריץ אומרים להם היום, זה שהם לא היו נבונים. וואלה.
אי אפשר להשוות
אין אסון היסטורי זהה למשנהו. השואה אינה מצוקת הפליטים הסורים של ימינו. אבל גם הסיכון שאנחנו ניקח אם נקלוט פליטים, אינו דומה לסיכון שלקח על עצמו ראול ולנברג כשהציל את אביו ואת סבתו של יאיר לפיד. אין סיבה להשוות בין אירועים היסטוריים, אבל יש חובה ללמוד מהם.
אז מה יהיה עם ראש השנה? ועם החלומות?
המדינה שלנו מכסה באבק החרדות את חלומותיה היפים. הייתי רוצה לחלום עם המדינה שלי, ואני לא יכולה, וזה כל כך כואב. אבל היום ערב ראש השנה, ואני מבטיחה לעצמי גם בשנה הקרובה לא לוותר על היהדות, ולא לוותר על הארץ הזאת.
יש בישראל הרבה אנשים טובים, ויש בתרבות היהודית הרבה רעיונות טובים. אני אמשיך לחלום ולכתוב את החלומות (בכאב, בעצב, בכעס ובתקווה). ובינתיים ובמקביל, לצערי, אצטרך למצוא לחלומות ולמצוות שלי נתיב פרטי. לא עלינו המלאכה לגמור, אך גם לא בנות-חורין אנו להיבטל ממנה.
ובבית המדרש של הטוקבקים, באותו עניין ממש
מישהו (טוקבק 10 משבוע שעבר) כתב: "אולי כדאי לכותבת הטור להחליף את המנטרה הידועה החוזרת
ונשנית בטור-הפרשנות-הכפשת השבוע. הבנו. הגברים אשמים בכל. ואת מאמינה רק בתורה שבכתב".
כותב/ת יקר/ה ואנונימי/ת, הגברים כקולקטיב לא אשמים בכלום. לשלטון, להנהגה, יש אחריות - ועל כך אני מדברת. אם נשים היו מנהיגות הדת, היה מן הראוי להתייחס אליהן באופן ביקורתי, וכשזה יקרה – כך אעשה.
ואני לא מאמינה בתורה שבעל-פה או בתורה שבכתב. אני מאמינה באחריות אישית ובחובה להציע פרשנות מוסרית. ואני מבטיחה לשנות את המנטרה בדיוק ברגע שהמציאות תשתנה.
שבת שלום ושנה טובה!
