יותר מאלף נרצחו ואין פתרון
נכון, המדינה שלנו אלימה בכל הרבדים והמגזרים, אבל במגזר הערבי זה מוקצן עוד יותר
"חיסול כפול בצפון: אב ובנו נורו למוות ברכבם. האב והבן נרצחו על רקע סכסוך מתמשך עם משפחה אחרת מאותה חמולה ומאותו הכפר. במותם עלה מספר הנרצחים מקרב אותה משפחה לשש (!) נפשות, ומבדיקת המקרה עלה כי מקור הסכסוך בכלל בריב ילדים שגרתי". זו הייתה כותרת הידיעה שהופיעה בעיתונים ובאתרי האינטרנט אתמול. כותרת שנעשתה בשנים האחרונות כה שכיחה ונפוצה, מסוג הכותרות שאנשים קוראים, מצקצקים בלשונם ועוברים הלאה. שהרי עוד טרם פורסם שם הכפר שבו מתגוררים השניים, הקוראים כבר יצאו מנקודת הנחה כי מדובר כנראה בתושבי המגזר וב"עוד סכסוך פנימי שלהם". אז אתמול זה היה בדיר אל אסד, ובמקרים אחרים בישובים כמו בועיינה, רהט, טירה, טייבה, ג'ת, עארה. בכל פעם ישוב אחר "מככב" בכותרות. המערב הפרוע זה כאן.
אבל זה לא צריך להיות ככה.
עוד דעות ב-ynet
כ-30 אלף תלמידים לא לומדים; למישהו אכפת?
הון אנושי טכנולוגי - פרדוקס הצמיחה בישראל
מריסה מאייר וחופשת הלידה הקצרה
ב-15 השנים האחרונות נרצחו יותר מאלף בני אדם ברחבי המגזר. האזרחים מיואשים, אך פתרון אינו נראה באופק. במגזר יש כיום מצבורי נשק עצומים בתוך היישובים עצמם. זוהי תופעה מדאיגה מאוד, ולא רק לתושבי המגזר אגב. גם שאר תושבי המדינה צריכים להיות מודאגים מכך, שהרי מהיכן מגיע כל הנשק הזה? הוא לא נקנה מסוחרי נשק ממולחים מעבר לים או ממדינות ערב. ממש לא. הוא נרכש בכסף ישראלי, לפעמים מחיילי צה"ל שמוכרים את כלי הנשק שלהם למרבה במחיר, וזוהי תופעה מסוכנת בכל הרמות.
אז למה התופעה הזו מתפשטת דווקא במגזר? כמו במירוץ חימוש גרעיני, שבו כל צד רוצה להתחמש "לא כדי לתקוף חלילה. רק כדי להיות מוכן למקרה ש...". כך כל משפחה רואה בהחזקת נשק הגנה עצמית, כמאזן אימה אל מול משפחה אחרת. חמולות נלחמות זו בזו. כל סכסוך משפחתי נגמר בנשק חם, פצועים והרוגים. נקמת דם הופכת להיות מוטיב אכזרי שמשמש תירוץ וסיבה לכל התקפה. וסיבות לא חסר: מלחמות על קרקעות, כספים, חנייה, כבוד. שורפים כלי רכב, זורקים נפצים, פוגעים בבתי עסק.
האלימות משתוללת בלי רחמים, אין דין ואין דיין, לוקחים את החוק לידיים ועושים משפט שדה. חמי המזג מטילים יראתם והעיקר ש"כבוד המשפחה" נשמר. ואלו שעושים זאת ומעזים אף לטעון שזה "בשם הדת", חוטאים פעמיים. אין כל אזכור בקוראן, התייחסות או תמיכה במעשים נפשעים כגון אלה. זוהי תפיסה מעוותת שמביאה לפגיעה בחפים מפשע, שבעידן המודרני שבו אנו חיים פרימיטיבית ואינה רלבנטית.
אז נכון, המדינה שלנו אלימה בכל הרבדים והמגזרים, אבל במגזר הערבי זה מוקצן עוד יותר. המגזר מוצף בחבורות עבריינים, משפחות פשע, סחר בסמים, גניבות רכוש, תשלומי חסות ופרוטקשן - מאבקים פנימיים המביאים לקורבנות בנפש. האלימות לא פוסחת גם על פנים המשפחה ובכל מקום - ברחוב, בבית הספר, בעבודה, במקומות בילוי. אין כבישים ותשתיות מסודרות במגזר, הכל צפוף והכל מתפרץ באלימות פיזית, וגם מילולית כמובן. ריב שמתחיל בין שני ילדים בבית הספר בבוקר, מוביל למלחמת עולם בין שתי המשפחות בלילה.
יש מה לעשות? בהחלט! 4 גורמים צריכים להיות מעורבים בכך:
הגורם הראשון הוא הממשלה, הגוף המשמעותי ביותר לשינוי באמצעות חקיקה, הקצאת תקציבים וגיוס משאבים לנושא. יש לבצע טיפול שורש ליצירת ביטחון אישי לתושבים. נדרש כאן שינוי תחוקתי, למניעת האלימות מראש. הרתעה באמצעות ענישה מחמירה. אני לא מתנגד לנשק באופן טוטאלי. מי שירצה נשק, בבקשה, שיוציא רישיון עפ"י חוק, אבל את כל השאר - לנקות.
שנית, המשטרה. בניו יורק ג'וליאני "ניקה את הרחובות". יש כאלה שלא אוהבים את הביטוי הזה, אבל במציאות של אלימות מדממת, המשטרה צריכה לצאת במבצע אכיפה מוגבר, לנקות את מצבורי הנשק. המשטרה צריכה להבין את הציבור הערבי, את התרבות ואת המנהגים, אך לא להעלים עין מהאלימות - היא צריכה להתחיל להראות נוכחות מאסיבית בשטח. המשטרה כיום לא אוכפת כמעט בכלל את הפשע המשתולל במגזר הערבי, ונראה שזה גם לא מעניין אותה. "שיהרגו אחד את השני". אולי כשזה יזלוג החוצה, אל עבר הציבור היהודי, אולי אז מישהו במשטרה או בשב"כ יתעורר. חייבת להיות סינרגיה בין המשטרה לציבור, אם כי יש לציין כמובן שזו כבר לא בעיה ייחודית לצערי למגזר הערבי. גם בקרב הציבור היהודי המשטרה סובלת מתדמית לא טובה, ולכן במישור הזה היא צריכה לעשות עבודה כוללת יותר.
שלישית, הרשויות המקומיות. הן צריכות להתערב ולתקצב תקנים מוגברים להקמת "גוף אבטחה", שיסתובב ביישובים
ויתריע על מקרי אלימות או נקודות מגע רגישות שעלולות להתפוצץ ולהגיע לשם. ראינו כי גם בזמן הבחירות המקומיות, לכאורה זמן של חגיגה דמוקרטית, נוצרו לא מעט סכסוכים פנימיים, ונראה שאנשים לפעמים מתקשים לקבל את מהות הדמוקרטיה, הלוא היא חופש הבחירה.
ולסיום, הסברה וחינוך - שינוי תפיסה. גיוס ומאבק ציבורי, במרחב הציבורי הוויראלי, באמצעות עמותות וגופים ציבוריים שיילחמו נגד העבריינות, האלימות והנשק. מאבק ציבורי זה הוא חלק אינטגרלי, אך משולב יד ביד עם שאר הפעולות. החינוך מתחיל כמובן מהבית ומבית הספר, ולכן, הציבור חייב להתעורר כדי שהמצב לא ימשיך להתדרדר.
מוסא חסדייה, אסטרטג ויו"ר משרד הפרסום "סקטורס אל בוסתאני".
לפנייה לכתב/ת 
