חינוך רע. לבעיית ירושלים יש פתרון בית ספר
בזמן שבבתי ספר יהודיים מלמדים מורים את תלמידיהם על המקומות הקדושים למוסלמים ועל רגישותם, במזרח ירושלים וברשות הפלסטינית שוללים מנהיגים, אנשי דת ואנשי חינוך את עצם קיום הקשר בין העם היהודי לירושלים ולממלכת דוד ושלמה - בניגוד גמור למעשי מנהיגי העולם המוסלמי בעבר הרחוק. דרוש מאבק יהודי-מוסלמי משותף בשורשי השנאה
ירושלים הייתה ונשארה מרכז של קדושה מונותאיסטית וגם מוקד לסכסוכים דתיים בין היהדות, האיסלאם והנצרות. מדינת ישראל שולטת במסגד אל-אקצא כבר משנת 1967. היא שמרה מאז על שלמות המסגדים ואפשרה תפילה של מוסלמים. רוב רבני ישראל אף קראו לציבור היהודי לא לעלות להר הבית מפאת קדושתו.
עוד סיפורים מרתקים בדף הפייסבוק של דסק החוץ
האם התנועה המשיחית היהודית, קבוצה המהווה מיעוט ונתונה למעקב מתמיד של השב"כ, היא זו שמאיימת על שלמות המסגד, או שמדובר בתעמולה מכוונת של התנועה האיסלאמית? מהו בדיוק תוכנה של תעמולה זו? האם זו תפיסתו של האיסלאם המקורי? והאם יש סיכוי למהומות בירושלים להפוך לאינתיפאדת אל-אקצא 2?
"לא היה בית מקדש"
העיתונאי בכר אבו בכר מהעיתון הפלסטיני "אל-חייאת אל-ג'דידה" כתב במאמר מערכת כי "אבותיו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, הטוען כי יש לעם היהודי זכות אבות על ארץ ישראל, באו מפולניה ואין לו ולא ל(יהודים) אחרים שום קשר לאדמה הזו וגם לא לפני 3,000 שנה. אין לו שום קשר לשבט בני ישראל, שבט ערבי תימני קדום". בהמשך טוען המחבר כי בית המקדש הוא תעמולה ציונית-אמריקנית וכי אין שום הוכחה לעצם קיומו.
גם בתחומי הקו הירוק, בעיר נצרת, מודפס ספר בערבית תחת הכותרת "המדריך לאל-אקצא: ראשון כיווני התפילה מבין השניים, המסגד השני (בהיסטוריה) והשלישי בקדושתו אחרי שני המסגדים (במכה ובאל-מדינה)" (הוצאת ניו מידאן, 2001). ספר זה נמכר בחנויות ובירידי הספר בארץ ובארצות ערב ויש להניח כי הוא מונח על המדף בביתם של מוסלמים רבים. ראשית נסביר את הכותרת: מסגד - לפי המסורת המוסלמית, מסגד אל-אקצא (בירושלים) היה כיוון התפילה הראשון של הנביא מוחמד (לפני כ-1,300 שנה) לפני שציווה עליו אללה להחליף את הכיוון למקדש הכעבה בעיר מכה (כיום בסעודיה).
בהמשך, מחבר הספר אחמד פתחי מביא כמה טיעונים נגד עצם קיום בית המקדש היהודי: ראשית, אל-אקצא נבנה בתקופת האדם הראשון, הרבה לפני ימי שלמה המלך, ושנית, אין שום זכר למקדש של שלמה המלך.
לחיזוק טענתו הוא מצטט דברים שאמרה הארכיאולוגית ד"ר אילת מזר, שכביכול אין בידינו שום מידע על בית המקדש. לבסוף מספק פתחי הסבר הסותר את טיעוניו הקודמים, ומסביר כי בכל מקרה המוסלמים הם הראויים ביותר להמשיך את מורשתם של דוד ושלמה שעבדו את אללה.
אם חשבנו שתעמולה זו מצטמצמת לתחומי ארץ ישראל, לא כך הדבר. אפילו בוויקיפדיה בערבית בערך "אל-היכל אל-יהודי" (בית המקדש היהודי) טוען המחבר כי הארכיאולוג ישראל פינקלשטיין מכחיש כל קשר בין העם היהודי לבין ירושלים, טענה מופרכת לחלוטין. באותו הערך כתוב כך: "לפי דת האיסלאם, מקדש שלמה אינו מצוי כלל תחת מסגד אל-אקצא וזהו סיפור שהמציאו היהודים כתירוץ להרוס את המסגד".
אדישות רוב העולם הערבי
רשת אל-ג'זירה הקטארית יצרה לכבוד המהומות באל-אקצא מדור מיוחד שכותרתו "מה נדרש מהערבים והמוסלמים בנוגע לאל-אקצא?". במדור זה כתבו פרשנים ואנשי תקשורת מעיראק, ממאוריטניה, מהרשות הפלסטינית ומלוב. טענותיהם דומות בעיקרן והן האשמת העולם המוסלמי באדישות כלפי המשבר והסוגיה הפלסטינית בכלל. הליגה הערבית והוועידה האיסלאמית מסתפקות בגינויים ואיומים שישראל אדישה לחלוטין אליהם.
מצרים מואשמת שהיא מחזקת את המצור על עזה במקום לסייע לפלסטינים. מדינות ערב עסוקות מאז "האביב הערבי" בבעיותיהן הפנימיות. אכן, אם נסקור את רשתות התקשורת בעולם הערבי נמצא כי את הכותרות תופסים עניינים אחרים: בעיית הפליטים הסורים באירופה, איום "המדינה האיסלאמית" (דאעש), נחיתת החיילים הרוסים בחופי סוריה, הישרדות משטרו של בשאר אסד והאיום האיראני.
חשש מאינתיפאדה שלישית
העולם הערבי מוטרד מהאנרכיה שיצרו המהפכות הערביות ואינו מעוניין כעת בהסלמה נוספת. בעירה באל-אקצא עלולה להביא להרס וחורבן כמו האינתיפאדה הראשונה (1987) והשנייה (2000). הצהרות אבו מאזן ביום רביעי האחרון נועדו ללא ספק לאוזני הפלסטינים במזרח ירושלים: "לא תקום לעולם מדינה פלסטינית ללא ירושלים המזרחית שנכבשה ב-1967". עוד הוא אמר: "כנסיית הקבר שלנו ומסגד אל-אקצא שלנו ולא נרשה להם לטמא את אדמתה ברגליהם המטונפות". אבו מאזן החמיא ל"מוראבטון", (בערבית: הנאמנים למקום, או: המגנים על הגבול), מעין תנועת "נאמני הר הבית המוסלמים", קבוצה של פעילים פלסטינים השוהים זה כמה שנים דרך קבע בשטחי המסגד ואמורים להגן עליו מפני "חילולו".
למרות דבריו של הראיס, נשמעת ביקורת רבה על כך שבפועל המשטרה הפלסטינית מדכאת באלימות את המהומות החורגות מירושלים לגדה. החשש ברשות הוא שאינתיפאדה שלישית תחליש את שלטון הרשות הפלסטינית ושהחמאס ינצל אותה על מנת לתפוס את השלטון.
כעת לא נראית אינתיפאדה שלישית באופק ואין לרשות הפלסטינית, כמו בימי יאסר ערפאת בשנת 2000, אינטרס להבעיר את השטח. למרות קשיי החיים של הפלסטינים בגדה, הם אינם מעוניינים להידרדר למצב של רצועת עזה או חלילה למצבם של הערבים תחת שלטון דאעש בסוריה ובעיראק.
מן הראוי שבמקום כל כך נפיץ יילחמו שני הצדדים, יהודים ומוסלמים כאחד, בשורשי השנאה. בזמן שבבתי ספר יהודיים מלמדים מורים (ואני אחד מהם) את תלמידיהם היהודים על המקומות הקדושים למוסלמים ועל רגישותם, במזרח ירושלים וברשות הפלסטינית שוללים מנהיגים, אנשי דת ואנשי חינוך את עצם קיום הקשר בין העם היהודי לבין ירושלים ולממלכת דוד ושלמה.
דווקא מנהיגי העולם המוסלמי בימי הביניים, כגון הח'ליף עומר והמצביא סלאח א-דין היו רגישים למיעוטים היהודיים והנוצריים ואפשרו ליהודים לחיות בירושלים ולהתפלל בהר הבית.
מוחמד בן ג'ריר א-טברי, גדול ההיסטוריונים המוסלמים בימי הביניים, לא נרתע מלציין בספרו את כניסת היהודים לארץ ישראל, את מלכות דוד ושלמה, את שני בתי המקדש ואת בחירת הח'ליף עומר לייסד את המסגד בהר הבית, תוך התייעצות עם היהודי המומר כעב אל-אחבאר, קרוב למקום בו היה ממוקם בית המקדש היהודי שנחרב.
ד"ר ירון פרידמן, פרשן ynet לענייני העולם הערבי, הוא בוגר אוניברסיטת סורבון בפריז, מרצה על האיסלאם במחלקה ללימודים הומניסטיים בטכניון ובמכללת הגליל ומורה לערבית בטכניון ובחוג להיסטוריה של המזרח התיכון בחיפה. ספרו "העלווים - היסטוריה, דת וזהות" יצא לאור באנגלית בהוצאת בריל-ליידן בשנת 2010
לפנייה לכתב/ת 
