ארבעה מינים - ארבעה מאבקים

דרך ארוכה ומפותלת עברנו מאז שבני ישראל בנו סוכות במדבר ומזמן הסוכות התחלפו בבתים מפוארים ובגורדי שחקים. ועדיין משהו באלמנט הזה של סוכה תחת כיפת השמים גורם לנו, לא אחת, להוריד את העיניים ממסך המחשב, לרדת מהספה בסלון ולהתקבץ יחד בחוץ - לא רק בסוכות, אלא גם בלא מעט מאבקים חברתיים.

עוד דעות ב-ynet:

צעירי יהודי התפוצות: הנכס הגדול שלנו

הגיע העת לחלוקה מחודשת של ההון בין הרשויות

פולקסווגן - שיעור באתיקה לעסקים

כשהארגון והמשפחה נפגשים

חשבון נפש ישראלי לשנה החדשה

גם השנה הצליח היאוש המתמשך בשילוב תחושת האחריות הקולקטיבית להוציא אחריו המוני בני אדם לרחובות, עם סוכה או בלי - אושפזין תמיד היו שם. כל מאבק חברתי שכזה הציב לנו מראה מול העיניים והכיר לנו אורחים, שלא תמיד אנחנו נוהגים בהם בסבר פנים יפות. ממש כמו ארבעת המינים המייצגים אנשים שונים, מרקעים שונים, כך הקולות שלנו והמחאות שלנו, גדולים כקטנים, שונים אבל דומים. קבלו כמה מהמאבקים המשמעותיים שהיו לנו בתשע"ה.

האתרוג של השנה - מאבק הגז

לא לקח זמן רב מדי עד שהבנו שעובדים עלינו בנוגע למשאב הטבעי המכניס ביותר של מדינת ישראל - הגז הטבעי. במקום לטפל ביוקר המחייה, הפערים החברתיים הגדלים והולכים - הקשר בין ההון לשלטון מתהדק. ממש כמו שלמדנו בגן על ארבעת המינים - האתרוג שובח בטעם ובריח כאחד, כך גם במאבק לשמירה על הגז הטבעי בידי הציבור היה ועדיין יש טעם חד וברור של טעם טוב, ואפילו טעם של עוד.

במשך למעלה מחודשיים, שבת אחרי שבת, יצאו רבים לרחובות והפעילו לחץ שהביא לא רק להתפטרותו של דיויד גילה, הממונה על ההגבלים העסקיים, אלא הביא לכך שהממשלה דוחה שוב ושוב את מועד ההצבעה על המתווה, מתוך הבנה שלא תשיג רוב. המתווה אמנם אושר בכנסת, אך מתווה הגז פורסם ואיתו נחשפה מדיניות קלוקלת של קבלת ההחלטות בחדרי חדרים, ללא שיתוף הציבור - שהוא לא פחות חשוב מהטייקונים.

הדס - מאבק בני העדה האתיופית

בחודש מאי האחרון עסקו שערי העיתונים יום אחר יום בנושא אחד - מלחמת האחים של שנות ה-2000, מחאת בני העדה האתיופית. אחרי כמה עשורים, היו אלה דווקא בני העדה - ילידי הארץ שהקימו קול צעקה ולא פחדו לקרוא לילד בשמו: גזענות.

ספרים ומאמרים נכתבו על הנושא במשך שנים, ראיונות עומק בתקשורת ועדויות אישיות על התופעה החברתית תועדו בעיתונים, תחקירי עומק על האפליה שודרו לא אחת במהדורות החדשות על הפרדה בבתי הספר ועל אובדן ערך הדירות אם חס וחלילה השכנים אינם נאים בעינינו.

מחאת יוצאי אתיופיה(צילום: מוטי קמחי)

שום דבר לא הכין אותנו לרגע הזה ונראה כי כל שנות שתיקה היו למעשה "השקט שלפני הסערה": אלפי צועדים ברחובות ת"א לכיוון אחד - חד וברור, זה שישים סוף לשתיקה וישתיק מדינה שלמה - נתיבי איילון. שום התפרעות מסביב, גם לא אותם הבודדים שנהגו באלימות, לא השתוו לרגע הזה שבו עמדתי באיילון, תנועת כלי הרכב עצרה מלכת ולא היה מדובר ביום כיפור, אלא בהמוני בני אדם טעונים ברגשות יושבים על רצפת הבטון הלוהטת ושרים "עוד לא אבדה תקוותנו".

אבל כל אלו הצליחו לעשות כאן שינוי זעום בלבד. ריח הגזענות עדיין אופף כל חלקה טובה, וכוחו נמצא בדיוק באותם המקומות שבהם לא תמצאו אדם שחור.

ערבה - המאבק לדירה

המאבק היומיומי של כל משפחה בישראל לרכוש דירה הצליח השנה להוציא אפילו את בנימין נתניהו מאזור הנוחות שלו - איראן - ולהבטיח שיהיה זה משה כחלון שיגשים לנו את החלום וייצור שפע של הזדמנויות לדיור בר השגה. אבל, בעתיד הנראה לעין לא נראה השינוי.

אנחנו לא מאמינים ששום נבחר ציבור יכול להבין אותנו כשהוא מרוויח משכורת של 40,000 שקל בחודש, בזמן שאנחנו בקושי מגרדים את ה-6,000. גם לא חברת הכנסת סתיו שפיר, שאמנם שוכרת דירה, אבל תוכל לקבל משכנתא ביתר קלות, אם רק תרצה.

השנה לא יצאנו לרחובות ולא נצא, כי אין טעם ואין ריח, כי אין באמת סיכוי אמיתי לשינוי במחירים וביכולת של זוג צעיר לרכוש דירה בלי למשכן את עצמו למוות. המאבק על דיור בר השגה לא יגיע לשולחנו של כחלון ולא יפתח שום דיון בכנסת, הוא נמצא בכל בית בישראל, בראשה של כל נפש חיה שקמה לעבודה בשש בבוקר ובכל זאת לא מצליחה להירדם בלילה בגלל המינוס ההולך ותופח בבנק.

זהו מאבק יומיומי ולצערנו הוא לא באמת תלוי בכחלון, נתניהו או הרצוג, שלהם יש כבר דירה או שתיים. המאבק האינסופי הזה לא באמת מאפשר למי שאינו יכול לסיים את החודש לצאת לרחובות, הוא טרוד בשגרה, רדוף בחובות ומקווה שאולי המעמד הבינוני יעשה את העבודה, אבל גם אלו הפכו מזמן לפועלי העולם המודרני, עוברים מדירה לדירה, מבנק אחד לאחר וגם אנחנו לא מצליחים להירדם בלילה ולו רק כדי לחלום על דירה משלנו.

לולב - המאבק על הבריאות

רובנו כבר שכחנו, אבל באפריל האחרון המדינה סערה כשדו"ח משרד הבריאות קבע כי בשל זיהום האוויר הנגרם מהמפעלים במפרץ חיפה, ילדי האזור חולים בסרטן יותר מבכל אזור אחר. כותרות העיתונים, מודגשות באדום בוהק, על אף שתוכנן היה מפחיד מספיק "ילדי הסרטן", תרמו גם הן לבהלה המוצדקת.

היה זה המשולש הקדוש של עיריית חיפה, משרד הבריאות והמשרד להגנת הסביבה שהטיחו האחד בשנים האשמות, אבל לא אחד מהם לקח אחריות על בריאותם של קרוב למיליון תושבי האזור.

ובהיעדר אחראי שוב קם הציבור על רגליו האחוריות והצטרף למחאה שמובילים שורה ארוכה של ארגוני סביבה כבר למעלה מעשור.

אך בתוך פחות משבועיים השתנו הכותרות ל"ילדי חיפה לא חולים יותר בסרטן"

 ומשרד הבריאות חזר בו מהצהרותיו של הפרופסור הבכיר איתמר גרוטו ומצא פרופסור אחר שיתמוך בטענותיהם. החיפאים לא נרגעו. הזיגזג של משרד הבריאות הדגיש רק יותר את אזלת היד של ממשלת ישראל, ההפקרה וההפקרות בכל הנוגע למערכת הבריאות.

וגם אם נדמה שהמאבק הזה נרדם כלא היה, עדיין מדי שבוע מתקבצת קבוצה של עשרות תושבים שלא יכולים לנשום בשקט, מארגנים הפגנות, מגיעים לדיונים ועדות, יוזמים פגישות והסברות ומנסים לעשות הכל כדי שקולם לא ידעך ושלא עוד עשור יעבור לפני שהמדינה תיקח אחריות על בריאותם.