בוחן פתע / דעה
החיים שלנו הם רצף מבחנים. מבחנים שפוגעים בנו בסופר, ברחוב, בבית, בעבודה. החומר הנלמד? הדרך בה גדלנו וכיוונו את עצמנו כל חיינו – עד לנקודת המבחן
ביום שאחרי, כתב דן מרגלית ב"ישראל היום" טור נדיר ומפרגן לציבור חובשי הכיפה. אני לא זוכרת את הנוסח המדויק, אך העיקרון נחרט. החיים, על פי דן, הם רצף של מבחנים.
המבחנים האלה יכולים לפגוש אותנו בסופר, ברחוב, בבית, בעבודה. אנחנו לא יודעים שהמבחנים האלה מגיעים אלינו וגם אם כן - אין שום סיכוי לעבור אותם אם מתחילים להתכונן אליהם באותו הרגע. הדרך בה אנו עוברים את המבחנים האלה (או נכשלים בהם) היא הדרך בה גדלנו וכיוונו את עצמנו כל חיינו עד להגעה לנקודת המבחן.
>>עוד באתר ערוץ 20>>
חיילת שמתיישבת, מדממת מדקירה, על הנשק שלה על מנת למנוע מהמחבל לחטוף אותו, אזרח שנדקר וצועק בעודו שכוב על הארץ "תיזהר, הוא דקר אותי" לנער רכוב על אופניים שהגיע לאזור, איש כוחות הביטחון שלא מהסס לשלוף את הנשק ולחסל מחבל במקום, אזרחים שלא בורחים אלא מנטרלים את המחבל בעצמם- כולם דוגמאות של אנשים שהגיעו למבחן עם תרמיל מלא בניסיונות חיים, החלטות, בחירות, מחשבות וערכים שיעזרו לו לצלוח אותו בשלום.
מרגלית כתב שם שהאדם שירה במחבל הוא אדם שינק ערכים של ציונות ועזרה לזולת מגיל אפס, וזו הסיבה (יחד, כמובן, עם העניין הזה שהוא היה חמוש) שהוא ולא אחר התעשת ראשון ושלף את הנשק. זו גם הסיבה שאנשי ביטחון מגיבים בכזו מהירות - הם מיומנים לכך. הם לומדים את זה. הם חיים ב-state of mind הזה עד שהוא נעשה לטבע שני.
מאלנבי 40 לשער האריות
אני לא בטוחה כמה אני מסכימה עם אמירת ההלל על הציבור הדתי לאומי לעומת הציבור הכללי שהיה שם בטור ההוא, אך אני מסכימה מאוד עם העיקרון הזה.
אנחנו חיים בתרבות שבה מיניות הפכה משפה אינטימית להביע חיבה בין בני זוג למשהו גס וחושפני. אנחנו חיים כל הזמן על סף ריגוש הולך ועולה. אנחנו כבר לא מתרגשים מכלום ולכן צריך להקצין הכול כדי למכור לנו.
זו הסיבה שמורחים גוף עירום של בחורה על עזריאלי כדי למכור עוד טבעת, זו הסיבה שאגאדיר פרסמו בחורה עם מבט מפתה לבושה במינימום ההכרחי כדי לפרסם אוכל, זו הסיבה שגולדסטאר מוציאים כל כמה זמן פנינים חדשות שמדגישות כמה גבר הוא גבר ואישה היא יצור מטומטם ואמוציונלי.
הכול מוקצן, הכול מוגזם, הכול חשוף. הכול משווק בלי קליפה, בלי רמיזה, בלי עטיפה. חד וישיר והולם בפנים.
חיפשתי בגוגל "פרסומות שוביניסטיות" וחשכו עיני. אני אחסוך מכם את התיאורים ורק אומר שהשוואה של הפרסומות האלו לפרסומות ששודרו בשנות ה-90' תעזור לנו להבין כמה התדרדרנו. אני מודה, לא צללתי לעומק העובדות במקרה האונס-לא-אונס ב"אלנבי 40" ולא צלחתי יותר מ-5 שניות בסרטון המחריד הזה. לא מעניין אותי אם זה היה בהסכמה או לא, אם היא הייתה שיכורה או לא, אם הם היו חדי קרן או לא.
מעניין אותי מאוד מה הוביל כל אחד ואחד מהאנשים שהיה שם לעבור את המבחן הזה בדרך המסוימת הזו. איפה גדל כל אחד ואחד מהבחורים שעלו על הבר? מה עיצב את הדרך למקרה הזה במהלך חייה של הבחורה? מה גרם לכל אחד ואחד מהנוכחים להגיע עם נפש כזו גסה שהייתה מסוגלת להמשיך לעמוד שם מבלי להניד עפעף? מה במהלך חייהם של בעלי הבר, הברמנים, הדיג'יי ושאר בעלי התפקידים (שלדוסית כמוני אין מושג מה הם) הפך אותם להיות אלה שעבדו שם כשזה קרה?
אני לא שופטת. אני לא מפנה אצבע מאשימה. אני רק חושבת שנפש היא דבר עדין וככל שהיא נחשפת לדברים בוטים יותר היא חווה ריגוש גבוה יותר אך גם מתחספסת יותר. הסף נשחק ובפעם הבאה ההתרגשות תדרוש גירוי קיצוני עוד יותר. כמו ששותים תה אחרי שאוכלים שוקולד ופתאום התה-עם-הכפית-סוכר שאתה שותה מגיל 14 סר טעם לחלוטין.
מבחינתי, המצב פקקט גם בלי קשר למקרה המחריד הזה. גם אם הוא לא היה קורה, גם אם לא היו מסיבות שנויות במחלוקת (לשון ההמעטה של השנה) בפאב הזה, גם אם "אלנבי 40" לא היה קיים בכלל.
הבעיה עמוקה הרבה יותר. בתרבות שבה אנשים לא קמים ומכבים טלוויזיה כשיש התנהגות בוטה, מחפיצה, או אלימה, בתרבות בה אנשים לא קמים ועוזבים סרט בגלל סצנות בעלות שדר בעייתי, בעידן בו הכול מותר והשאלה היחידה היא הסכמה-או-לא אנחנו כבר לא יודעים בכלל איך לעמוד במבחן כמו זה.
וכולנו, גם אלה שלא היו מעורבים פעילים, נכשלנו.
אדל בנט זעזעה את כולנו בסיפור שלה על בקשת העזרה ותגובתם של המוכרים הערבים.
תנסו לדמיין את הסיטואציה- אישה צעירה, עם תינוק פצוע, הסכין עדיין בכתף שלה, בעלה גוסס או כבר נפטר. היא מתחננת. היא מבוהלת, הכול מלא בדם, היא לא יודעת לאן לפנות. המוכרים לא רק התעלמו ממנה, לא רק שתו קולה, לא רק צילמו בסמארטפון. הם היכו אותה, השפילו אותה. כשהיא קרסה וניסתה להיאחז במישהו הוא בעט בה. אל תקשקשו לי עכשיו על פחד מלעזור לה כי יש סקאלה רחבה בין להקשיח לב ולא לעזור לבין להתאכזר באופן אקטיבי.
המוכרים לא רק התעלמו ממנה, לא רק שתו קולה, לא רק צילמו בסמארטפון. הם היכו אותה, השפילו אותה. כשהיא קרסה וניסתה להיאחז במישהו הוא בעט בה. כל התירוצים שצצו לאחר מכן על על הפחד מלעזור לה מביכים. בין להקשיח לב ולא לעזור לבין להתאכזר באופן אקטיבי יש מנעד רחב.
אכזריות שכזו אינה מונעת רק מפחד. זו שנאה. אני לא יודעת אם להאשים בשנאה הזו את הכיבוש או את המנטליות או את המנהיגים מלהיטי הרוחות, אבל קשה מאוד לפספס מה קרה פה.
עשיו שונא ליעקב מימים ימימה. כל כך שונא שיעקב כבר לא נראה בעיניו כאדם, כיצור חי, כאורגניזם הראוי לחמלה. זו כבר לא יריבות או אויבות, לא תחרות על אדמות ולא דיכוי או תסכול ממה שקורה בהר הבית. לא. זו דמוניזציה של דורות, פסילת הלגיטימיות של האחר במשך שנים, יניקה של תבנית לפיה האחר הוא מפלצת מגיל קטן, שנאה שבאה עם המטרנה.
אני לא מכירה אף אדם, אפילו מאלה שאני באמת לא יכולה לסבול (ויש כאלה. נו, מה נעשה ,אי אפשר לאהוב את כולם) שהייתי רואה אותו פצוע, צורח, מילל, ולא הייתי ניגשת לעזרה. לא כל שכן יושבת בצד ושותה קולה. ובטח ובטח שלא מוסיפה חטא על פשע ומכה אותו.
אפשר להפריד בין אלנבי 40 ובין הפיגוע המזעזע בשער האריות, אך הסתכלות שמתייחסת לכל מקרה לגופו בלבד, היא טעות מונעת מאיתנו לראות את התמונה השלמה. ההזדעזעות שלנו היא מבורכת, אבל היא ממש לא צריכה להיות בגלל מקרי הבוחן, אלא בגלל כל תהליך הלמידה השגוי שהוביל את הנבחנים לכישלון.
אולי הגיע הזמן לחשוב מה אנחנו רוצים ללמוד ולשנן למבחן הבא שלנו, איך היינו רוצים שהילדים שלנו יעברו את המבחנים שלהם, איך היינו רוצים שנעבור בעצמנו את המבחנים שלנו.
