בשם אלוהים: אמונה אלון לא מפחדת משאלות
בתקופה לא קלה בחייה בחרה אמונה אלון, סופרת מוערכת, לכתוב ספר ילדים תיאולוגי - לא לדתיים בלבד, אבל שיאתגר את המגזר. למשל, באיורי האלוהים-המדומיין של הילדים, ואם לא די בכך - אף בדמות אישה. "חשוב לתת מקום לשאלות הילדים על אלוהים, חיים ומוות דווקא בימים אלה"
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
על רקע טלטלות חייה - מצבו הרפואי של בעלה, הרב בני אלון, והרשעתו של גיסה הרב מוטי אלון - מבקשת אמונה לעסוק בשאלות הגדולות של החיים כמו מוות, שלום ומלחמה העולים מבין דפי הספר.
קראו עוד בערוץ היהדות :
- משיב כהלכה: הרב הראשי עונה לשאלותיכם
- עכשיו תורנו: רוני אלשיך והדתיים שמנהיגים את המדינה/ אלחנן גלט
- בשכפ"ץ וחצאית: הדתיות שרוצות להציל את המדינה
מי שיחפש עלילה, עלול להתאכזב. הטקסט שלה אמנם מיועד לגיל הרך, אך בכל עמוד ועמוד הוא מציף "מחשבות", כהגדרתה, הגורמות לילדים להרהר ולהגיב. מבקר הספרות האישי שלי, בן השש, התמלא בעיקר בהמון שאלות. אלון, אם לשישה וסבתא גאה, מתמוגגת.
היא מגדירה עצמה "ישראלית גאה, שלא מפסיקה להתרגש מן הזכות שנפלה בחלקי לחיות בארץ ישראל בדור התחייה". נכדיה לומדים במסגרות חינוך מעורבות, של דתיים ושאינם, ואלון עצמה מרגישה שהדור הסרוג הצעיר משוחרר מן הקטגוריות המגזריות הישנות, ומכיר בחשיבות של אמנות וחיי יצירה כחלק מ"עבודת השם".
"רואים את זה בריבוי האמנים במגזר היום, וזה נפלא בעיני", אלון אומרת. "זה משליך על האופן שבו אפשר להציג עמדה מורכבת, פתוחה, לא מפחדת מכל 'חריגה' מאיזה קו מקובל".
"כשהייתי צעירה, לשבת ולכתוב רומן היה בגדר של מותרות ממש, ולכן לא עשיתי את זה. תמיד הייתי עסוקה במשימות 'הרבה יותר חשובות': לחנך, לבנות את הארץ, ואם כבר לכתוב - אז טורי דעה. אבל רומן? הכול צריך להיות מכוון מטרה. ואם כתבתי מאמר שהיה מורכב ולא שכנע באיזו 'אמת גדולה', או בצדקת הימין - היו אנשים שלא הבינו למה כתבתי בכלל".
מגיע לילדים לקבל תשובות
על ההפסקה הארוכה שלקחה לאחרונה מכתיבת טורי דעה, היא אומרת בכנות: "עייפתי". "החלוקה הזו של ימין ושמאל, וכאלה שכביכול יותר-בעד-שלום מאחרים, היא מאוד לא נכונה בעיניי ומאוד מלאכותית. זו אחת הבעיות. אחת הרעות החולות".
גם מחלתו הקשה של בעלה, לשעבר חבר הכנסת הרב בני אלון, השפיעה על תהליך הכתיבה שלה. בימים אלה הוא נמצא בשלבי החלמה ממושכים, ואלון אומרת כי "אין ספק שהשנה האחרונה שבה משפחתי ואני היטלטלנו רבות בין בתי חולים, אתגרה אצלי מחדש את כוחות האמונה והתפילה".
במעבר המחודש אל ארון הספרים הילדותי, אלון, אשת חינוך במקצועה, לא מסוגלת להשאיר את התיאולוגיה מאחור - ולמען האמת היא לא ממש רוצה. "ספר ילדים שאני לא אקרא אותו בעניין ובהנאה – גם לא אקריא לנכדיי", היא אומרת. "אם זה טוב זה טוב, אז לכל הגילאים".
ומלחמה ומוות, איך הם משתלבים בתוך מה שאמור להיות, בסופו של דבר, סיפור לילדים?
"מגיע לילדים שניתן ביטוי - לא תשובות נחרצות, אבל ביטוי - גם למחשבותיהם ולשאלותיהם על מלחמות ועל מוות. חשבתי כך בעת המפגש עם הציפור המתה, שהיה, כפי שמתואר בספר, המפגש הראשון של ילדיי הפרטיים עם החידלון והסופיות הגלומים בחיים. ועל אחת כמה וכמה שהדבר נכון בעיניי היום, כשילדים נחשפים למהדורות החדשות, ולעובדות החיים, יותר מאי-פעם. וכמה טוב שהיום כבר מותר למבוגרים להודות: 'כן, גם אנחנו מפחדים. לא, גם אנחנו לא מבינים'".
אלוהים נמצא בפרטים הקטנים
אלוהים לא נשאר רק בטקסט המקסים שכתבה אלון, אלא גולש אל תוך האיורים הריאליסטים-יחסית של נועה קלנר. הבורא (למרות שלעיתים קרובות זו דווקא הבוראת – עוד ליהטוט תיאולוגי מרתק של אמונה אלון), מתבטא בסירטוט לבן עדין.
קלנר ביקשה להנכיח את אלוהים כפי שהוא מדומיין אצל ילדים קטנים, ומאידך גיסא, לא "להגשים" אותו באופן מלא, כחלק מהמציאות. "בסופו של דבר, זה נראה לי באמת מתאים לאופן שבו המקורות שלנו 'מאנישים' את האל".
אלוהים גולש בין דפי הספר מגמד חביב, לדמות אמורפית השוכנת בלב, לציפור, לסבתא, לנערה ששיערה גולש. "המטרה - לגרום לילד להבין שאלוהים, בסופו של דבר, לא נראה ככה, אלא שזה הדמיון שלנו".
אבל מה שנראה טבעי לילדים, נראה הרבה פחות טבעי דרך הפילטרים של ההורים, שחלקם עלולים לראות בזה "חילול הקודש". כמי שערה היטב לאתגר החדש שהציבה, לראשונה בדברי ימי המגזר - מקפידה אלון להדגיש את מקורות ההשראה היהודיים לגישתה.
"הרי כבר נאמר: 'הִמְשִׁילוּךָ בְּרֹב חֶזְיוֹנוֹת, הִנְּךָ אֶחָד בְּכָל דִּמְיוֹנוֹת, וַיֶּחֱזוּ בְךָ זִקְנָה וּבַחֲרוּת, וּשְׂעַר רֹאשְׁךָ בְּשֵׂיבָה וְשַׁחֲרוּת' (מתוך 'שיר הכבוד'). יש כל מני דימויים של אלוהים, שנמצאים בהרבה מאוד מקומות בתפילה. פעם מדמים אותו למלח, פעם לאבא רחמן, הנביאים מדמים בלי סוף את אלוהים לכל מני בעלי חיים. וכל הדימויים מתוך המקורות נועדו 'להאניש' את אלוקים, כך שאין כאן כל חידוש. לצייר את הדמיון היה אולי עוד צעד אחד קדימה".
למה מבחינתך חשוב לדבר עם ילדים על אלוהים?
"הבחירה קשורה, כנראה, לאותה הסיבה שבגללה נותנים דווקא לילד קטן לשיר מול ארון הקודש הפתוח את 'שיר הכבוד' המלא יראה וסוד. ילדים ניגשים אל הקודש בפשטות ובתמימות, ומעלים שאלות תיאולוגיות באופן טבעי. לילדים הכל חדש, מאוד טבעי להם לא להיבהל משאלות.
"כשילדי בן השלוש וחצי לא קיבל מאתנו משהו שהוא רצה, והביע את תסכולו בהכרזה: 'אני כבר לא חבר שלך ושל אבא, אני חבר רק של השם' - הרגשתי שבאותו הרגע הוא נמצא, מבחינה אמיתית, באותה דרגה רוחנית שבה היה דוד המלך כשאמר: 'כי אבי ואמי עזבוני והשם יאספני'".
"יש פתיחות להבין רעיונות רוחניים"
סיפרה החדש של אלון, הוא למעשה עיבוד מחודש לספר שהוציאה לפני שלושים שנה, בשנת 1985, העוסק אף הוא באלוהים. "הקטעים האלה הם לאו דווקא שירים. אפשר לקרוא לזה מחשבות, וכמה מהן היו גם בספר הקודם - אבל רובן חדשות.
"אלה שכן נשארו עלו בסגנון שונה. כי הילדים השתנו מאז, סגנון הדיבור השתנה, צורת החשיבה השתנתה. אני חושבת שהיום יש יותר פתיחות, יותר יכולת להבין מורכבות של רעיונות רוחניים, ואני גם חושבת עם כל הענווה, שהכתיבה שלי השתפרה בשלושים השנים שעברו מאז", היא מוסיפה בחיוך.
איפה הסבתאות משלבת במארג הזה?
"אני אענה לך מתוך הספר: 'הוֹרִים עֲסוּקִים / לֹא תָּמִיד מוֹצְאִים זְמָן / לְהַאֲזִין לִדְבָרָיו שֶׁל יֶלֶד קָטָן. / אֲבָל אֱלֹהִים / הַמַּמְלִיךְ מְלָכִים / וּמְקַבֵּץ נִדָּחִים / וּמְסַדֵּר כּוֹכָבִים / הַמַּחֲרִיב וּבוֹנֶה עוֹלָמוֹת, בְּלִי דַּי, / תָּמִיד יֵשׁ לוֹ פְּנַאי / לְהַבִּיט גַּם אֵלַי. / וּכְשֶׁאֲנִי פּוֹנֶה אֵלָיו / הוּא מַאֲזִין לִדְּבָרַי'".
