צה"ל מפחיד וגם מצחיק: בועז ארמוני על צילומי "מסווג חריג"
לצורך צילומי קומדיית האימה הצה"לית שלו "מסווג חריג", גייס בועז ארמוני להפקה בסיס נטוש ומוזנח בצפון, רובים, סכינים, וגלונים של דם מזויף. אם הזוועות על המסך לא מספיקות, גם המאפרת נעקצה על ידי עקרב במהלך הצילומים. "הצבא הוא שילוב של אימה וקומדיה", הוא אומר. הערות הבמאי
ימים טרופים אלה הם אולי לא עיתוי מוצלח במיוחד להפצתה של קומדיית אימה ישראלית, ובטח לא כזו המתרחשת בתוך בסיס צה"לי. מצד שני, במזרח התיכון הבוער, מתי כן ניתן למצוא עיתוי מוצלח? "מסווג חריג" של הבמאי בועז ארמוני התבשל בחדרי העריכה כבר זמן מה, ועבר מקאט טו קאט, עד להפצתו על האקרנים בישראל, כנציג בולט נוסף של גל קולנוע הז'אנר המקומי. מדי צה"ל, בסיס נטוש בבקעת בית שאן, רובים וכלי משחית אחרים, וגם המון איפור ודם מדומה שנשפך לכל עבר. ואם זה לא מספיק כדי לייצר זוועות על המסך, צץ לו גם עקרב שהמחיש את האימה על סט הצילומים עצמו.
"הזיכרון שלי מהצבא הוא שילוב של אימה וקומדיה", מסביר ארמוני את שזירת הזוועות המדממות מהסרט במציאות של השירות הצבאי, "גם פחדתי, גם צחקתי - השילוב הזה זה צה"ל מבחינתי. אבל כשאני חושב על זה יותר לעומק, אני משליך את זה גם על החיים במדינה הזאת שהיא שילוב של פחד והומור, אימה וקומדיה. משהו שמזין אחד את השני, משלים אחד את השני. סוג של ישראליות, או זן ישראלי מסוים. ולכן זה מאוד דיבר אלי, ומאוד הרגיש לי נכון - לי ולמקום".
במאים נוספים
מספרים על סרטיהם ב-ynet:- וידי בילו על "סוף עידן התמימות"
- ריקי שלח על "טוביאנסקי"
- טל גולדברג וגל זלזניאק על "אני לא מאמין, אני רובוט!"
- אופיר לובל על "מה כבר יכול לקרות?!"
- שי כנות על "איביזה"
- שי כרמלי פולק על "המסע לכוכב המינימיקים"
גיבורו של "מסווג חריג" הוא מתן הממושקף, ג'ובניק בצבא, וחנון אשכנזי מפוחד גם באזרחות. מגלם אותו איתי זבולון, המוכר כזירת היוטיוב מהדמות הווירלית של יניר האחמ"ש, יוצא במקרה הזה לעשות אבט"ש. הוא מוצב בבסיס נידח ביחד עם שלושה חיילים מסוקסים (אסף בן שמעון, ערן פרץ ועופר רוטנברג) שדי מתעללים בו ומבצעים בו זובורים שונים ומשונים. מפקד תמהוני אחד שאחראי עליהם לא הופך את המצב ליותר טוב, וזה עוד כלום ביחס לזוועות המדממות שצפויות לצוות כולו בלילה בבסיס המרוחק והדי מאיים.
מציאת זירה מתאימה לצילומים לא היתה פשוטה. גם אחרי שאותר בסיס נטוש בסמוך למושב ירדנה שבעמק בית שאן, נדרש אישור מרשויות צה"ל וזה התקבל בלחיצת יד וקריצה עם מח"ט הגזרה. על אף המבנים המוזנחים והמתפוררים והיעדר מתקנים מתאימים, הוחלט לצלם שם - מה שדרש שיפוץ קטן בבסיס, אבל בהחלט לא רמונט. "אחת ההחלטות שקיבלנו זה שלא ננסה להחיות אותו במאה אחוז, אלא סוג של ללכת עם הנטישות הזאת, ובעצם לנסות לייצר איזה לוק ייחודי, שלא נאמר מסויט לבסיס הזה", מסביר ארמני.
אחת המשימות היותר מסובכות היא להקים אנטנה בבסיס - שכן אחת כזו נדרשה על פי התסריט. הפתרון היצירתי היה להקים מתקן עץ דמוי אנטנה, אותה האריכו לגובה באמצעות עבודת פוסט-פרודקשן בחדר העריכה. ארמוני מספר כי היה משעשע לגלות לאחר מכן, כי האנטנה השתלבה בנוף המקומי כנקודת ציון של ממש. אחת כזו שאפילו השתלבה בתוכנית טלוויזיה שצולמה באיזור במסגרת הסדרה "כביש 90" של מודי בר-און.
"שנה לאחר הצילומים, כשבאנו לעשות יום השלמה, גילינו שהאנטנה נשרפה - מישהו שם שרף את המקום", מספר הבמאי, "כמה שבועות לאחר מכן, היה נורא מצחיק כשראיתי את הסדרה של מודי בר-און, והוא עשה ראיון עם מישהו מהמושב ירדנה על המקום העזוב והנטוש, ואחד הדברים שהם צילמו שם כהוכחה לנטישותו של המקום היתה האנטנה שלנו - השרופה".
לצד האיפור של הבסיס, נדרשה מטבע הדברים גם הרבה עבודת איפור של השחקנים, שכפי שאתם יכולים להעריך, מדממים בכאילו בסרט. "הכנו המון המון גלונים של דם ומלא מלא ספיישלים מיוחדים כמו סכינים שננעצים, גרזנים מתעופפים. תמיד זה מרגיש מאוד פשוט בסופו של דבר ולא מורכב - פומפות כאלה, ודם שמורכב מחומר אדום כזה וזה - אבל דווקא שעושים את השוטים האלה זה מרגיש כמו לעשות סרט".
אימה אמיתית ומציאותית הרבה יותר הגיעה במקרה כשהמאפרת מורן שמואלי
נעקצה על ידי עקרב שחור במהלך צילומים ליליים, וזאת לאחר שהתעלמה מאזהרות ההפקה והתהלכה באתר בכפכפים. "זו היתה סצנה מפחידה מאוד", נזכר ארמוני, "פתאום שמענו צרחות, רצנו החוצה ופתאום ראינו אות נאנקת מכאבים. ולידה גופה מעוכה של עקרב". יש לציין כי מדובר היה בעקרב שחור, שאינו מסוכן לבני אנוש ולמעט קצת כאבים, שמואלי שרדה את הלילה.
דרמה לילית נוספת - פחות מפחידה - היתה ההתמודדות עם המגבלה הבריאותית של אסף בן שמעון (שהיה מועמד השנה לפרס אופיר לשחקן הטוב ביותר על "המילים הטובות"), אשר סובל מבעייה בעיניו. "בלילה הוא כמעט ולא רואה, ביום הוא רואה קצת יותר טוב, אבל במשחק שלו זה כמעט ולא קיים. הבנתי שבתיאטרון למשל, הוא סופר צעדים וזוכר איפה הוא נמצא", אומר הבמאי שנדרש לפתרונות יצירתיים בסצנות הליליות.
אז איך צילמו את מבני הבסיס הנטוש שהיו נטולי גג בשמש הקופחת? ואיך גורמים לשחקנים להיראות שותתי דם בלי להכאיב בכלל? וגם איך שימש הטלפון הנייד כדי לכוון את מבטו של אסף בן שמעון בצילומים הלילה? בועז ארמוני מספר לכם במדור הערות הבמאי המוקדש הפעם לקומדיית האימה "מסווג חריג".
