ביום שאחרי: לקראת היפרדות

מזרח ירושלים

המציאות בירושלים מכתיבה את הפתרון האפשרי: העיר, הלכה למעשה, מחולקת, וכ-300,000 ערבייה חיים בשכונות אשר רגל יהודי אינה פוקדת את רובן. יש להפוך חלוקה זו לפורמאלית מבחינה מוניציפאלית. הגדר/חומה המפרידה בין מה שמוגדר היום כמזרח-ירושלים לבין הכפרים שסביבה צריכה לבדל גם את השכונות הערביות שנכללות בשטחה המוניציפאלי של העיר. למשל, בין ג'בל מוכאבר לארמון הנציב, ובין עיסאוויה לגבעה הצרפתית. כדי לאפשר לאוכלוסייה הערבית עבודה ופרנסה, צריך להתאפשר מעבר - אך בשערים ועם בידוק, כמו משאר חלקי הגדה. הסיסמה "עיר מאוחדת" שנטבעה לפני 48 שנים נותרה ריקה, ואינה צריכה למנוע פתרונות שיקטינו את החיכוך ויגבירו את הביטחון.

החלפת התעודות הכחולות.

עוד דעות ב-ynet:

לי כל גל (טרור) נושא מזכרת

אקדח בכל כיס

צו השעה - להתמקצע בהצלת חיים

חשבון נפש פלסטיני

זה נראה כמו זובור תקשורתי לישראל

ערביי מזרח-ירושלים קיבלו ב-1967 מעמד של תושבי קבע. חוק הכניסה לישראל משנת 1974 הגדירם כמי שהיגרו לישראל ולא כילידים, מעמד המאפשר שלילה של התושבות בתנאים מסוימים. בתקופת כהונתו של רמון כשר הפנים, הוא החליט להעניק לתושבים תעודת זהות כחולה, במקום התעודה הכתומה שהייתה להם עד אז. אקט זה של "נאורות קצרת ראות" מקשה על אבחנה בין תושב ערבי (של מזרח-ירושלים) לבין אזרח ערבי או יהודי בשאר חלקי הארץ, והרבה דם נשפך בידי ערביי מזרח-ירושלים נושאי תעודות זהות כחולות. מצב בלתי סביר זה צריך להיפסק. (בהנחה שערביי מזרח ירושלים לא ימהרו להחזיר את התעודות הכחולות, ניתן להנפיק תעודות "סגולות" לאזרחי ישראל - אשר יבדלו אותם מתושבי מזרח-ירושלים.) משנת 1967 נשללה תושבותם של כ- 15,000 ערבים ממזרח ירושלים, ואין כל סיבה שלא להמשיך ולממש זאת במספרים גדולים עם המתפרעים דהיום.

הצבת מחסומים בג'בל מוכבר(צילום: רויטרס)

דין מזרח-ירושלים כדין הגדה

לכשמעמדם של ערביי מזרח-ירושלים יושווה בהדרגה למעמדם של שאר ערביי הגדה, תתאפשר העברת השליטה בשכונות הערביות של ירושלים לידי הרשות הפלסטינית, בכל מקום שבו הדבר מתאפשר מבחינה ביטחונית ועירונית. זה יהיה הבסיס להסכמה עם הפלסטינים, הדורשים מדינה "שבירתה ירושלים". אם יוסדרו הסדרי בטחון מתאימים הנזק בכך למדינת ישראל יהיה קטן: שכונות אלה ממילא אינן חלק אינטגראלי מירושלים הישראלית. שכונות שבהן הדבר לא ניתן, ביטחונית או מוניציפאלית, תישארנה חלק מירושלים הישראלית.

הפתרון בשאר חלקי הגדה ברור מזמן – חלוקה, ושם הדבר קל הרבה יותר מאשר במזרח-ירושלים, בוודאי משהעיקרון של גושי ההתיישבות שיישארו בידי מדינת-ישראל מקובל על שני הצדדים. השקעות בתשתיות באיו"ש צריכות לקחת בחשבון ולאפשר את החלוקה העתידית.

לשאלת ערביי ישראל

אירועי אוקטובר 2000, התפרעויות של ערביי יפו, רמלה ולוד אז ועתה, ושל ערביי עכו ביום-כיפור 2008, מראים כי גם במקומות שבהם מצבם הסוציו-אקונומי של הערבים אינו שונה בהרבה ממצב שכניהם היהודים, הסנטימנט הערבי והמוסלמי יוצר בדלנות הגוברת על תחושת אחדות כלל-ישראלית. הנפת דגלי פלסטין בידי ערביי-ישראל מצביעה על כך שזהותם הלאומית היא פלסטינית, לא ישראלית. מנהיגיהם אומרים בפה מלא, כי אינם מקבלים את מדינת ישראל כמדינה יהודית (גם אם דמוקרטית), אלא אך ורק כמדינת כל אזרחיה. לנוכח הזהות הפלסטינית המפעמת בהם, כוונתם למדינה יהודית-פלסטינית, בנוסף למדינת פלסטין. ככל שמדינת ישראל אינה מוכנה לוותר על זהותה כמדינת הלאום של העם היהודי, הברירות שבפניה מעטות: ניסיון להרגעת המצב עד להתפרצות הבאה - או פתרון שורש לבעיה. (בהינתן כמויות הנשק במגזר הערבי שהמדינה מתעלמת מהן, ו"נאורות קצרת ראות" אחרת שגרמה להקמת גדודי לוחמים בדואים מבלי לצפות את ההקצנה הדתית-לאומית בקרב עדתם, ההתפרצות הבאה עלולה להיות קטלנית בהרבה).

גם אם רבים מקרב ערביי-ישראל חפצים בדו-קיום, יש במדינה מובלעות השטופות בתודעה פלסטינית ואיסלאמית אשר יהודים נמנעים מלהיכנס אליהן. יש לשער שהמצב רק יחמיר כתוצאה מריכוז דמוגרפי ערבי גובר באזורים שונים במדינת ישראל: בדצמבר 1948 נמנו בשטחי מדינת ישראל 108,000 ערבים, והיום מונים ערביי-ישראל כ-1.3 מיליון איש. 67 שנים של בניית דו-קיום הוכיחו כי הוא נותר שברירי, והשנאה יכולה להצית אש בכל הארץ. הגיע הזמן לבנות מנגנונים אשר יאפשרו הפרדה בין העמים, במקום שבו הדבר אפשרי. (הוא אינו אפשרי למשל בערים המעורבות, שם חיים כעשרה אחוזים מערביי ישראל).

רוב ערביי-ישראל מתגוררים בגליל ובמשולש, ורוב הבדואים בצפון הנגב מרוכזים ב-7 ישובים עירוניים. ניתן לתכנן מחוזות, או "קנטונים" ערביים

 (בגליל, במשולש ובצפון הנגב) ובצידם קנטונים יהודיים (למשל, ביחס של 20:5, כמו יחס האוכלוסין עכשיו. מבחינה פרלמנטרית ניתן להקים "בית עליון", שבו יהייה לכל קנטון ייצוג שווה, כמו בסנאט האמריקני - מבנה פרלמנטרי שיבטיח רוב יהודי בבית העליון). לקנטונים יתאפשר ניהול עצמי אשר יקטין את תחושת התלות שלהם במדינה היהודית, והם יהוו תשתית לחלוקה עתידית, אם תתבקש. יהיו קנטונים בלב המדינה, אשר אם יבקשו להיבדל ממנה (למשל קנטון שיכלול את סכנין, עראבה, ודיר-חנא בגליל, על 60,000 תושביהן), יוכלו לבקש אוטונומיה, ואם יבקשו להמשיך ולהימנות עליה (למשל קנטון שיכלול את העיר נצרת, על 75,000 תושביה, והערים הסמוכות לה, ריינה, משהד, כפר כנא) - לא יהיו שונים מהקנטונים היהודים.

קנטון הגובל בקו הירוק (כמו אום-אל-פאחם על 50,000 תושביה וערערה, או טייבה על 40,000 תושביה וקלאנסאווה) יוכל לבקש להסתפח למדינת פלסטין, והפרלמנט יוכל לאשר להם זאת. (דבר שיוכל להיות חלק מההסדר בין ישראל והרשות). ניתן לבנות תשתיות אשר יאפשרו מהלכים כאלה, כפי שכביש 6 בקטע שמעירון עד יקנעם ומשם למגידו מהווה מעקף לכביש ואדי ערה.

בכל אחת מהצעות ההפרדה הללו יש אבני נגף, כמו הר הבית, הרובע המוסלמי בעיר העתיקה על 30,000 תושביו, ישובים יהודיים בגדה שאינם בגושי ההתנחלויות, וישובים ערביים בישראל המנותקים מ"קנטונים" אפשריים. אך הצעות אלה עשויות לפתור את מרבית נקודות החיכוך, ולהעלות אותנו לדרך בעלת אופק מדיני ישים - לטובת שני העמים.

ד"ר מישקה בן-דוד הוא סופר, ובעבר בכיר במוסד