לשים גבול לטרור

מתקפת הטרור הרצחנית וחסרת-התקדים בפריז הסיטה באחת את תשומת הלב מגל הטרור הפלסטיני שעמו מתמודדת ישראל זה חודש וחצי. אך לא לאורך זמן. אפשר שהפיגועים בפריז מבשרים גל תקיפות בבירות מערביות נוספות. לא יהיה בכך כדי להפחית את הסיכון הגלום בסכסוך הישראלי-פלסטיני, המדמם כעת בעצימות גבוהה, עד שישראל תיטול יוזמה לשינוי כיוון.

עוד בערוץ הדעות:

להתעורר! הגיע שלב המעשים נגד דאעש

בין חד תרבותיות לרב תרבותיות - מדיבור למעשה

האברכים ושוד הקופה הציבורית

האם חג הסיגד יהפוך למימונה הבאה?

שתי הזירות שמיקדו את תשומת הלב התקשורתית והמדינית עד 13 בנובמבר היו וושינגטון ובריסל.

בזירה הישראלית-אמריקנית, הפגישה בבית הלבן בין נתניהו לאובמה הייתה בין נשיא שאיבד עניין לראש ממשלה שאינו מעוניין. מיום בחירתו של הנשיא אובמה, לפני שבע שנים, הוא לא הניח אבן דרך מדינית כלשהי. בניגוד לשלושת קודמיו - בוש האב (ועידת מדריד), קלינטון (הפרמטרים), ובוש הבן (מפת הדרכים), נמנע אובמה אפילו מפרסום עמדת ארה"ב של סוף המו"מ הכושל שניהל מזכיר המדינה קרי. קלושים הסיכויים כי יוביל דווקא כעת לשינוי מציאות לקראת שתי מדינות לשני עמים.

ונתניהו? הוא מצדו עשה בשבע השנים האלה, ועודנו עושה גם כיום, כל שביכולתו כדי שלא יהיו כאן שתי מדינות לשני עמים. איש אינו מתייחס ברצינות למילים המדודות, להצהרות, להכחשות ולהבהרות של ראש ממשלתנו. לא בעולם, ולא בארץ: לפי סקר של ערוץ הכנסת שהתפרסם באחרונה, 65% מאזרחי ישראל אינם מאמינים להצהרה מפורשת של ראש ממשלתם בדבר מחויבותו כביכול לפתרון שתי המדינות.

הקול היהודי באירופה אינו דומיננטי

לזירה האירופית, שבה התקבלה ואף יושמה ההחלטה על סימון מוצרים מההתנחלויות, אפיונים משלה: הפוליטיקה הפנימית באירופה שונה מזו שבארה"ב, הקול היהודי שבה אינו דומיננטי, ההנהגות הפוליטיות, שנתונות תחת לחץ משבר הפליטים הגדול ביותר של המאה ה- 21, נוטות (עדיין) לייחס משקל רב לאלמנטים של זכויות אדם, מעמד אזרחי וזכויות לאומיות. לכן, יש לצפות שהלחץ האירופי על ישראל ימשיך ויגבר. חרם-שכנגד ישראלי והפסקת שיתופי פעולה עם האירופאים לא יזיזו שם איש מעמדתו.

המערכה הבינלאומית לדה לגיטימציה להתנחלויות סופה שתוביל לדה לגיטימציה של ממשלת ישראל, להצרת חופש הפעולה המדיני-ביטחוני שלה עד לכדי סיכון של ממש, לערעור זכויותיה של המדינה בזירה הבינלאומית ולהוקעה של אזרחיה. המגמה ברורה, וישראל צריכה להתנגד לה בכל תוקף ולהצביע על המוסר הכפול והמכופל שנוהגות כלפיה אומות העולם. אך לשם כך עליה להציג יוזמה מדינית שבכוחה להוביל לשינוי המציאות הרצוי לה, ולעצב גבול בינה לבין מדינה פלסטינית מפורזת.

שתי תפיסות מרכזיות, תפיסת "ניהול הסכסוך" ותפיסת "מדינה דו לאומית", נכשלו. ככל שמדובר בחזון הציוני למדינתו הדמוקרטית של העם היהודי - אין בהן תוחלת. בצד שמירה על הביטחון האישי של אזרחיה, ישראל חייבת להתחיל לבצע צעדים עצמאיים לצורך יצירת מציאות של שתי מדינות לשני עמים.

רק הפנמה של הצורך הדחוף והחיוני בהתקדמות מדינית של ממש, לסימון גבול בין שתי מדינות לאום, ולאחריו, לחתירה לפתרון מלא של הסכסוך, תמנע את הסכנה של נידוי מלא של ישראל, ושל התפרקותה של החברה הישראלית.

 ולא פחות חשוב: קביעת הגבול לא תפסיק את הטרור, אך תחזק את הביטחון - כשיהיה גבול נדע כולנו בדיוק איפה צריך לעצור את הטרור, ושם גם נעצור אותו.

מדינת ישראל הריבונית, ובה רוב יהודי לדורות, אינה זקוקה לשליטה בעם אחר כדי להתקיים בביטחון. נדרשת יוזמה מדינית משולבת: הידברות אזורית עם אלה מהמדינות הערביות המתמודדות עם שאיפות ההתפשטות של איראן, עם דאעש ועם הטרור הג'יהדיסטי; היערכות עצמאית על קו גדר הביטחון תוך השארת צה"ל בכל שטח שיתפנה; הכרזה בינלאומית על הפרמטרים לסיום הסכסוך; ומשא-ומתן עם הפלסטינים על הסדרי ביניים מדורגים בדרך להסדר קבע על פי אותם פרמטרים.

עמי אילון, גלעד שר, אורני פטרושקה – ראשי "עתיד כחול לבן"