בין חד תרבותיות לרב תרבותיות - מדיבור למעשה

עוד דעות ב-ynet:

מי צריך להיות אחראי לבדיקת נהגים קשישים?

האברכים ושוד הקופה הציבורית

הלכה ככלי לליבוי מאבק פוליטי

דרוש ביטחון כלכלי לעסקים בירושלים

מסתבר שערכי האחדות והכבוד ההדדי נזילים ומתפוגגים מהר מדי בצוק העתים, או בתקופות קשות של גלי אלימות. הפילוג והשנאה, ההתבצרות וחוסר הרצון להכיר באחר כאילו היה אדם כמוני, מחליפים באבחה אחת את הערכי והנאור כאילו לא היו קיימים מעולם. דומני שהגיעה העת למקד את החינוך לא רק בתיאוריות על היחס לאחר, אלא להתחיל להכיר את האחר ואת תרבותו באמת. פנים אל פנים.

כמחנך אני תמה כיצד ייתכן שעולם הערכים שלאורו רבים מעמיתיי פועלים ומחנכים הוא שברירי כל כך, עד לכדי קריסתו בתודעת התלמידים והתלמידות. לעתים נדמה ששנאה, גזענות ורוע הם אלו המשקפים את המציאות האמתית, וכל שאר האמירות הם עוד בלוף שהמבוגרים מבקשים למכור. עוד איזושהי "חפירה" ריקה מתוכן. כשהרוע המוחלט בוהק מתוך מכשירי הסלולר והמסכים, אכן, כל הדיבורים על יכולתנו ליצור עולם טוב יותר נותרים נטולי משמעות.

ואכן אלה רק דיבורים. לא בגלל שתוכנם אינו נכון, אלא משום שאנו עסוקים מדי בלדבר על ערכי הטוב והיפה, ופחות מדי מלתרגם אותם למעשים בעלי משמעות העשויים לחולל שינוי אמיתי בנפשם של התלמידים. לצערי רובנו נמקים בתודעה חד תרבותית, כך שאין אנו יודעים כיצד להבין את דרכו של מי שאינו דומה לי. כך ביחס לאוכלוסייה הערבית השוהה בחלקים נרחבים בארץ, וכך גם ביחס לפלחי אוכלוסיות שונות בתוך עמנו אנו. לפיד השעתוק התרבותי מועבר ממורה לתלמידו, או מההורים לילדיהם, ואין לנו כמעט גישה לעולמות תרבותיים אחרים.

כמורה למוזיקה אוכל לספר שהרבה יותר קל לי ללמד על מוזיקה שנכתבה בעבור חצרות אצילים לפני מאות שנים בווינה או ונציה על ידי מלחינים אירופיים, מאשר על מוזיקה שהושרה על ידי אום כולת'ום במהלך המאה ה-20 במצרים השכנה לישראל. אם הייתי רוצה, אולי הייתי יכול להפוך את היוצרות, ולהעדיף את אום כולת'ום על פני מוצרט, אך מדוע שאעשה כן? מעולם לא נדרשתי לכך כילד, כנער או כבוגר באף מסגרת חינוכית בה גדלתי, וגם כיום כמורה ומחנך אינני נדרש לעשות כן. כך קורה לא רק בתחום המוזיקה, כי אם בכל תחום ידע אחר הנושא מטען תרבותי המובא לתכניות הלימודים. מגיל מאוד צעיר איננו מורגלים בהתבוננות, דיבור, האזנה, אינטראקציה ומגע עם תרבויות שונות. בדרך זו אנו לומדים להסתגר בתוך תרבותנו אנו, וההיגד "האחר הוא אני" נותר כסיסמה ריקה מתוכן, כיוון שכלל איני מכיר את האחר, ולא טרחתי מעולם להכירו. בשום רמה; ואיני מדבר כלל על תרבויות רחוקות, אלא ממש על אלו המצויות לעתים חמש דקות נסיעה מהבית. כשאני מכיר את הקודים התרבותיים, השפה, האנשים, המנהגים, צורת המחשבה וצורת הדיבור - אני גם יודע לראות באחר אדם במלוא מובן המילה, כך שגם עוצמות של חרדה ופחד כתוצאה מגל אלימות לא יוכלו לבקוע את ההבנה הבסיסית הזו.

גישור בין תרבותי מחייב מגע, אינטראקציה, היכרות ממקור ראשון, חוויה אישית, ובקיצור - מעשה. מוזיקה היא דרך נפלאה ליצור חוויה מסוג

 זה, ותוכנית "אלחאן", מיסודה של עמותת פוליפוני מנצרת בשיתוף מכללת לוינסקי, היא דוגמה לכך. מדי שנה אלפי תלמידים ברחבי הצפון, יהודים וערבים, שותפים לתהליך לימוד ממושך, ומאזינים לקונצרטים הנושאים מטענים רב תרבותיים. כשהרב תרבותיות מוחדרת לתוכנית הלימודים באופן עקבי ומעמיק, וכשהמורים והתלמידים מאזינים לקונצרטים בעברית וערבית ובאים באינטראקציות אלה עם אלה - אנו יודעים שהצלחנו לייצר מציאות מעט אופטימית יותר, כזו שאינה בהכרח צבועה פעמים רבות בצבעים של שחור ולבן, של אנחנו והם. לשמחתי הרבה אנו איננו היחידים השותפים למאמץ הכביר ליצוק תוכן אמיתי בערכי הרב תרבויות, ועדין יש רבים המבקשים להתעקש על האנושי, ולדעת שאם כבר נגזר עלינו לחיות אלה עם אלה - בואו לפחות נעשה זאת כבני אדם.

ד"ר דן שגיב ראש תכנית התואר הראשון לחינוך מוסיקלי, מכללת לוינסקי לחינוך