ללא גבולות: אנשים עם מוגבלויות שטיפסו לצמרת
ח"כ קארין אלהרר לא אפשרה מעולם לכסא הגלגלים או להערות כלשהן להפריע לקריירה שלה, מלימודי המשפטים ועד למסדרונות הכנסת. גדי כהן, בעל 82% נכות מאז נפצע בלבנון - המשיך לאחר השיקום במסלול קריירה ניהולי, עד לתפקידו כיום כסמנכ"ל בקופ"ח כללית. שני סיפורים מעוררי השארה ליום הבינלאומי לבעלי מוגבלויות שצוין השבוע
ח”כ קרין אלהרר מעולם לא חלמה לתת לכיסא הגלגלים לעצור אותה, ובטח שלא להערות ארסיות. “החיים של כל אדם רצופי אתגרים, וברור שלחיים של אדם עם מוגבלות יש אתגרים משל עצמם. אני רואה את עצמי כאדם שהתמודד עם כל אתגר ובדיוק כמו כל אדם אחר שמתמודד עם אתגרים אחרים”, היא מספרת בראיון ל-ynet, לרגל היום הבינלאומי לאנשים עם מוגבלויות שצוין השבוע.
כתבות נוספות בערוץ הקריירה :
אלהרר, שבגיל 23 הוסמכה כעורכת דין לאחר תואר ראשון במשפטים באוניברסיטת תל אביב, המשיכה משם למסלול שהגיע בינתיים אל מסדרונות הכנסת. “המשכתי לתואר שני אך לקראת הסוף התקבלתי ללימודים בארה”ב לתואר שני, בהתמקדות על זכויות אדם ואזרח”, היא מספרת על המסלול שעברה. “זו חוויה שנתנה לי מקפצה מקצועית מטורפת, כי הייתה לי הזדמנות חד פעמית ללמוד מארגונים בינלאומיים ובמיוחד בנושא זכויות אנשים עם מוגבלויות, תכניות בארה”ב ובכלל, בהשוואה עולמית”.
השלב הבא היה התמחות בארגון הגג של הנכים בארה”ב, במסגרתו התלוותה אלהרר לדיונים בסנאט בנושא. ”זו חוויה מאירת עיניים”, היא מספרת. “בסוף הדיונים נחתמה האמנה הבינלאומית לזכויות אנשים עם מוגבלות. סיימתי באותה התקופה את הלימודים וזו הייתה חגיגה מדהימה, אך יותר מדהים שהמשלחת הישראלית הייתה פורצת דרך בתחום של מתן חופש לאנשים עם מוגבלויות לבחור עבור עצמם. במוגבלויות פיזיות-מוטוריות לרוב אין בעיה שאנשים יבחרו עבור עצמם ויקבלו החלטות, אבל במוגבלות קונטיבית עולה דילמה”.
אלהרר מודה כי עד אותה התקופה היא לא עסקה כלל בתחום של אנשים עם מוגבלויות והעדיפה להתמקד באתגרים כלכלים ובעוני, אבל באותה התקופה החל השינוי. "הייתה לי הזדמנות משמעותית”, היא מספרת. "המממנים שאלו אותי במה אני רוצה להתעסק וחשבתי איפה שעשוי להיות לי יתרון. רציתי משהו מיוחד לי, ומניחה שמעורב פה גם הסיפור שלי. אי אפשר לקבל החלטות בלי להבין את הסיטואציה מקרוב. זה בוודאי לא אומר שאני מבינה עד הסוף את כל סוגי המוגבלויות, אבל בעיני יש לזה ערך שבאים ממקום מבין ולא רק במובן האמפטי אלא את המשמעות האמתית של מה זה אומר”.
צפו בראיון עם ח"כ קארין אלהרר באולפן ynet:
עם שובה לארץ, השתלבה בקליניקות משפטיות באוניברסיטת בר אילן, בתחילה לזכויות אנשים עם מוגבלויות אך בתוך שנתיים ניהלה כבר את כל מערך הקליניקות באוניברסיטה. "גם למדתי המון וגם נחשפתי להמון תחומים נוספים. בתקופתי נפתחה הקליניקה לזכויות קשישים וניצולי שואה וראיתי בזה קשר לתחום המוגבלויות מתוך ראייה ייחודית ופרטנית”.
השלב הבא היה הכניסה לפוליטיקה, שם אלהרר פועלת רבות לקידום זכויותיהם ושיפור מצבם של אנשים עם מוגבלויות בחברה הישראלית. "הבעיות המשמעותיות בשוק העבודה כוללות את הסטיגמה של אנשים לא יצרנים. המסכנות שולטת בשיח וזה עדין בא ממקום של טובה ולא ממקום שיכול להפיק רווח בצורה מדהימה. בעיה נוספת היא הנגישות, לא רק במובן הפיזי אלא בכל מובן - התאמות שצריכים לעשות בסביבת העבודה והבנה לצרכים. לפעמים מהמשמעות היא קיצור שעות העבודה אך בעולמנו זה עדין נתפס בתור הנחה או הקלה ולא כהתאמה.
"למעסיק פוטנציאלי שלא מכיר אדם עם מוגבלות זה נשמע כמו להכניס ראש בריא למיטה חולה ועולות חששות כמו 'מה זה יעשה לעסק שלי’”, היא מוסיפה. “אבל בסופו של דבר זה עניין של היכרות. אנשים תמיד מפחדים ממשהו שהם לא מכירים. מפחיד לגלות דברים חדשים ואיך להתמודד עם זה, אבל אני מאמינה שבכל פעם שמכירים ונחשפים לעוד - דברים הופכים לפחות מאיימים ואפילו למהנים.
עם זאת, אלהרר מספרת כי בתקופה האחרונה היא מתוודעת ליותר ויותר מעסיקים שמגלים נכונות לשנות את הגישה "ברגע שיוצאים לדרך הזו מבינים”, היא אומרת. “לרוב מדובר בעובדים שנאמנים למקום העבודה ורוצים להוכיח שהם הכי יעילים ומתאימים לתפקיד, כך שבסוף זה יכול להיות מצב של WIN-WIN".
כשלעצמה, אלהרר מספרת כי לא נתקלה מעולם באפליה או הערות בוטות מצד מעסיקים או קולגות - למעט הלעג שהפנה אליה הח”כ אורן חזן. עם זאת היא מתוודה, כי בתחילת דרכה התקשתה להשתלב מעט בשוק העבודה. “לא נתקלתי מעולם באפליה, בטח שלא בצורה כזו, אבל כשסיימתי ללמוד משפטים היה קשה לי למצוא התמחות. אני יודעת שזה קשור כי שהורדתי את השורה שבה ציינתי כי לא עשיתי שירות צבאי מטעמי בריאות מאחר שאני על כיסא גלגלים, התחלתי לקבל פניות. זה לא בצורה בוטה, אלא מתחת לפני השטח”.
אמנם נכון לעכשיו - היעדים שהוצבו בהסכמים בין ההסתדרות למעסיקים וכן בהחלטת הממשלה לשילוב אנשים עם מוגבלויות במשק עדין רחוקים. עם זאת, אלהרר סבורה כי בשנים האחרונות חל דווקא שיפור. “המספרים מאוד נמוכים ואנחנו לא עומדים ביעד, אבל כשאין לנו לאן לשאוף המצב עוד יותר חמור. יש מהמורות אבל בסופו של דבר זה תהליך של שינוי תודעה ושינוי חברתי שצריך לעשות. אלו לא דברים שקורים ביום למרבה הצער, אבל מצבנו טוב יותר בהרבה לעומת לפני 10 שנים מבחינת נגישות, תעסוקה ושירות לאומי. יש גם הרבה לתקן אבל בצעדים קטנים ומדודים יש התקדמות”.
אלהרר מסיימת במסר ליום הבינלאומי לאנשים עם מוגבלויות, ולפיו: זהו יום אחד שבו כולם צועקים שצריך שנתעסק בשוויון אבל השוויון הזה הוא לא סיסמה שפולטים ביום מיוחד, זו צריכה להיות דרך חיים ולאורך כל השנה”.
"החלטתי שלא אהיה נכה"
גדי כהן, נשוי ואב לשלושה, ידע לא מעט תלאות בחייו, לאחר שנפצע קשה בזמן שירות מילואים ממטען צד במלחמת לבנון הראשונה. עם זאת, בשלב מאוד מוקדם הוא ידע שאין לו כל כוונה לוותר על החיים, או על הקריירה. כיום הוא סמנכ”ל משאבי אנוש בקופת חולים כללית, כשבאמתחתו קריירה מפוארת.
לאחר שחרורו משירות קבע בתותחנים, באמצע שנות ה-20 לחייו, למד כלכלה והחל לעבוד באגף הכספים של חברת המים תהל. הוא התחתן ובשנת 82 - אז פרצה מלחמת לבמון השנייה - נולד בנו הבכור. שנה לאחר מכן, בזמן שירות מילואים כסמג”ד בלבנון, עלה על מטען צד. “מי שהיה איתי נהרג ואני נפצעתי קשה”, הוא מספר. “יש לי 82% נכות, איבדתי עין ושמיעה בצד אחד, פציעות של שברים, כוויות וכדומה”.
כהן החליט להילחם. "הגעתי למסקנה שההחלטה היא שלך - אם אתה מחליט שאתה נכה או שאתה ממשיך בחיים נורמאליים ככל שניתן. קיבלתי החלטה עם עצמי והבטחתי שנכה לא אהיה”, הוא מספר. "ודאי שזו טלטלה, היה לי ילד בן 10 חודשים והיו הרבה חששות ואי וודאות. אתה לא יודע באמת מה צופן לך העתיד, כל כך הרבה סימני שאלה”.
נקודת ציון משמעותית עבורו, היתה לאחר שהתאושש מניתוח של שעות ארוכות בבית החולים רמב”ם, כשפגש נכה צה”ל שלקח על עצמו משימה לדבר עם כל חייל שאיבד את עינו בשירות הצבאי. “נפצעתי בשתי העיניים והיה חשש שאתעוור”, הוא מספר. “כשהבנתי שלא התעוורתי ושאני יכול להמשיך לתפקד, הגיע לבקר אותי נכה צה”ל שנפצע במלחמת ששת הימים ואיבד עין. הוא הסביר לכל נכה מה המשמעות של אובדן עין ואיך חיים עם זה. הדברים שהוא אמר הועילו לי יותר מכל מה שאמר לי כל רופא אחר, הוא הסביר את ההתנהלות היומיומית, הקשיים והפתרונות. היתה לנו שיחה לילית על המיטה ברמב”ם שזכורה לי טוב עד היום”.
את השיקום השלים בתוך כחצי שנה ומיד התמודד על מכרז לסגן מנהל המסים והגבייה בעיר מגוריו, רחובות. כהן התקבל ובמהרה טיפס במעלה התפקידים עד לתפקיד מנכ”ל העיריה. בשלב מסוים עבר עם המשפחה לקריית לטבעון, שם עבד במועצה. בהמשך חזרה המשפחה למרכז הארץ, ובשנת 98' החל לעבוד בשירותי בריאות כללית, כמנהל הכספים בסורוקה. גם פה הוא התקדם במהירות - למשנה למרכז הרפואי, בהמשך מונה לסמנכ”ל לוגיסטיקה, תשתיות ומערכות מידע, ולפני כשתיים בדיוק נחת בתפקידו הנוכחי כמנהל משאבי האנוש.
לאורך השנים ניהל סדר יום עמוס שהתחיל בשש בבוקר והסתיים בתשע בערב עם שובו מהמשרד. “זו עבודה קשה, שכרוכה בהרבה נסיעות בארץ ותובענית מאוד, אבל זכיתי לעבוד בעבודות מאוד מעניינות ומרתקות”. כהן מעיד כי מעולם לא נתקל בקשיים או אפליה בשוק העבודה, למעט הערה אחת אותה לפני שנים רבות אותה הוא מגדיר כ”אפיזודה חולפת שהגבתי אליה בחריפות והאדם התנצל”.
כיום מתוקף תפקידו הוא מסייע לאנשים אחרים עם מוגבלויות למצוא תעסוקה. “מאז שהנושא של שילוב העסקת עובדים עם מוגבלויות עלה על סדר היום, בשירותי בריאות כללית אנחנו עומלים עליו. מינו אחראי לנושא, נפגשנו עם גופים שעוסקים בכך ולאחרונה קיימנו סקר שבדק כמה אנשים מגדירים את עצמם כמוגבלים בארגון והגענו לתוצאה די מפתיעה לפיה 2.5% מהעובדים שלנו מוגבלים ברמות כאלו ואחרות.
“נכות משנה לך את החיים לגמרי, כי בפרק זמן מסוים אתה הופך מאדם בריא, חיוני ופעלתן לאדם תלותי במישהו אחר”, הוא מוסיף. “אני מכיר אנשים שתקופות ארוכות בחייהם התקשו בהשתלבות בעבודה, אבל היעדר מסגרת או עבודה של נכה מעוד מקשה על השיקום. הצו לעידוד הגברת התעסוקה של אנשים עם מוגבלויות הביא למודעות הרבה יותר גדולה לנושא בקרב המעסיקים ויש הרבה יותר פתיחות, הבנה ורצון לעזור. אם אני משווה את זה למה שהיה לפני 20 שנה, אנחנו במקום יותר טוב. ועדין רבים לא מצליחים למצוא את דרכם ויש לא מעט דברים שצריך לשנות ולשפר, בעיקר ברתיעה שיש לחלק מהמעסיקים ומהעובדים כלפי אנשים עם מוגבלויות בסביבת העבודה”.
לפנייה לכתב/ת 
