מלחמת תרבות, בימים ההם בזמן הזה?!
בחג החנוכה אנו חוגגים את הנצחון של 'רבים ביד מעטים וגיבורים ביד חלשים'. הנצחון הזה, בימים ההם ובזמן הזה, מאפשר לנו קיום ריבוני ועצמאי אך גם מטיל עלינו, הרבים והגיבורים של היום, אחריות גדולה
מלחמת המכבים הייתה בראש ובראשונה מלחמת תרבות של יהודים נגד התרבות היוונית. אך המתבונן בתולדותם של המכבים עצמם ובעולמם של חכמי בית שני ויורשיהם, חכמי המשנה והתלמוד, מגלה שזו לא הייתה מלחמת חורמה שבה כל דבר יווני נתפס כאנטי-תזה ליהדות. כך למשל אנו מוצאים מלכים וחכמים הנקראים בשמות יווניים: אנטיגנוס וסומכוס, אלכסנדר ינאי ויהודה הורקנוס. התלמוד, בעיקר הירושלמי, מכיל בתוכו המוני מילים יווניות: אפוטרופוס והדיוט, אזמל ואספקלריה ואפילו סנהדרין. לזיקה לתרבות היוונית הייתה גם משמעות הלכתית - לדעתו של רבן שמעון בן גמליאל מותר לכתוב את התורה רק בשפה זרה אחת - ביוונית:
עוד בערוץ הדעות:
על תנועה מקוונת של נתינה והכרת טובה
רצח נשים בחברה הערבית - מצב חירום לאומי
רבן שמעון בן גמליאל אומר אף בספרים לא התירו שיכתבו אלא יונית (...) ואמר רבי יוחנן: מאי טעמא דרבן שמעון בן גמליאל? אמר קרא: 'יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם' (בראשית ט) (...) יפיותו של יפת יהא באהלי שם" (בבלי, מגילה ט ע"ב). ופירש רש"י: יפיותו של יפת הוא לשון יון, לשונו יפה משל כל בני יפת.
עם זאת, לא כל דבר קיבלנו מהיוונים, כך למשל במטבעות היוונים מופיע דיוקנו של הקיסר ולעומת זאת במטבעות החשמונאים אין דמויות כלל, שהרי דבר זה אסור לפי ההלכה. אנו מוצאים דעות שונות אודות היחס הנכון ללימוד חכמה יוונית: "ארור האדם שילמד את בנו חכמת יוונית", אך: "של בית רבן גמליאל התירו להם לספר בחכמת יוונית, מפני שקרובים למלכות" (בבלי, בבא קמא, פב ע"ב).
ישנה הפריה הדדית בין תרבויות אפילו כאשר יש מאבק ביניהן. הדבר נכון גם בדורנו. ועלינו ללמוד מן ההסטוריה שיש לדעת להבחין בין הטוב ובין הרע שבתרבויות השונות. את הטוב ניקח, לעומת זאת נדע להיאבק נגד הדברים הסותרים את ערכי היסוד שלנו. אם נחנך ליחס של פתיחות וכבוד לתרבות המערבית, שבמידה רבה מקבילה לתרבות היוונית שעמדה מול המכבים, יהיה בידנו הכח לבקר אותה ולהיות בררנים כלפיה. קל להיאבק מאבק של חורמה, מוחלט וחד משמעי. קשה להיאבק מתוך הכרה שגם בצד השני יש דברים חיובים, שיש בו תוך וקליפה. זהו היחס הרב משמעי שלנו לתרבות המערבית.
המילה הכי חשובה של התרבות המערבית בדורנו היא המילה היוונית 'דמוקרטיה'. על פי החוק הישראלי, מדינתנו, מדינת ישראל, היא 'מדינה יהודית ודמוקרטית'. הנה, גם בהגדרת הזהות שלנו כחברה וכמדינה אנו מבקשים לשלב בין התרבות היהודית לתרבות הדמוקרטית. זוהי היצירה היהודית החשובה ביותר של העת החדשה: השילוב בין מסורת למודרניות, בין שימור לחידוש. זהו גם המבחן המאתגר והקשה של הקיום היהודי היום. כיצד נשכיל לקיים ריבונות יהודית המעניקה שוויון זכויות לכל אזרחיה ללא הבדל דת גזע ומין? כיצד נדע לעצב חברה שלקבוצת הרוב בה יש סובלנות עמוקה לקבוצות המיעוט שבתוכה? כיצד נצליח, כעם שסבל כה קשה מגזענות, לעקור מתוכנו גילויי גזענות לאחר ולשונה?
בחג החנוכה אנו חוגגים את הנצחון של 'רבים ביד מעטים וגיבורים ביד חלשים'. הנצחון הזה, בימים ההם ובזמן הזה, מאפשר לנו קיום ריבוני ועצמאי אך גם מטיל עלינו, הרבים והגיבורים של היום, אחריות גדולה.
ד"ר אריאל פיקאר עוסק בחינוך ובמחקר במכון שלום הרטמן בירושלים
לפנייה לכתב/ת 
ד"ר אריאל פיקאר
מומלצים
